ציפי קיכלר המנהלת המיתולוגית של 'בית להיות', בטור דעה מרגש לרגל יום השואה הבינלאומי
בוקר קר, חברים שלי. נו, יש לנו חגיגה, לכבודך אמא A26317. כל החשובים הגיעו מכל העולם להרים כוסית לכבודך! היית מאמינה? ישהו בבית מלון מפואר, יאכלו ארוחת מלכים וייהנו מאפטר פארטי, וממוזיקה מתאימה. יופי! מכובד, ללא ספק! והכל לכבודך, גיבורה שלי.
הגעת לברגן בלזן במצעד המוות מאושוויץ במשקל 29 קילו, קרחת, בלי שיניים ובלי מחזור, חולה ובודדה. שוחררת על ידי הבריטים ב 15.4.45 ובדרך נס מצא אותך שם אבא, שהגיע ממטהאוזן,
ומיד עשיתם אותי – נולדתי במחנה העקורים ב 30.5.46 בלידה מהירה, בריאה ויפה. מי אומר שאין ניסים?!
היום את ואבא צופים משמיים על החגיגה המטורללת הזאת.
אווו… אז בואו ואגיד לכם כיצד הייתי אני מארגנת את הפסטיבל ההזוי הזה, אם בכלל. הייתי משכיבה את כל האורחים על האדמה הקרה בירושלים, וניצולי השואה הם אלה שהיו מגישים לאותם אורחים קליפות תפוחי אדמה ומים עכורים ומסריחים לקינוח. וברקע תתנגן המוזיקה של תזמורת אושוויץ, ומעל הכל, כתפאורה יפה יומטר עליהם שלג. אחר כך הייתי מחלקת אותם לקבוצות לשמוע עדויות, עם מתורגמנים כמובן, כדי שאולי, אולי, יינסו להבין למה גורמת אנטישמיות. הרי לזה התכנסנו!! בסוף הארוע היו עוברים סלקציה לשם עבודות שירות בבתי הניצולים – זו היתה יכולה להיות אחלה חגיגה!
יתביישו מארגני הפסטיבל וישתחוו אפיים ארצה לרגלי הניצולים, ויתחננו לסליחתם. ואני ואחיי ואחיותיי בני הדור השני נחשוב על הזוועות שינקנו, ועל ליבינו המדמם.
אמא ואבא גיבורים שלי, חבקו אותנו מלמעלה ותנו לנו כוח להיות.
חג שואה שמייח!
