טור אישי- אזרחית שעוד לא נדבקה
כן, זו אני… זו אני שיושבת עם נעלי הבית והטרנינג מול הטלוויזיה, גומעת כל משפט, כל מילה, כל אות, נקודה ופסיק. זו אני שבוחנת את הבעת פניהם של ראש הממשלה, צוות המלל, משרד הבריאות, משרד הבטחון, משרד האוצר, הרופאים, הכתבים, הפרשנים והקופאית בסופר השכונתי, רק כדי להיות בטוחה כי לא מסתירים ממני מידע. רק כדי להיות בטוחה שהמצב כרגע אכן בטיפול, בשליטה, יש תוכנית, יש חלוקת תפקידים וכולם יודעים מה צריך להיעשות.
זו אני, שלפני שבוע גיחכתי על קניות מוגזמות של נייר טואלט, סוכר, לחם וביצים, והוספתי וטענתי בפני כולם ש"זוהי שטות גמורה!! שזוהי התנהגות של עדר, שאני לא אנהג כך בחיים" אך מבט חטוף כרגע, במרפסת השרות בביתי, יגלה ערמות מוצרים מיותרים שלעולם לא היו נרכשים, אילולא המצב המטורף הזה אליו נקלענו עכשיו.
זו אני, שמקיימת ההוראות ופועלת על פי צו השעה, מתנהגת כאזרחית ממושמעת והגונה. זו אני, שהחשש מהלא נודע, מהמילה קורונה, מהמצב הכלכלי, מבריאות הורי המבוגרים – חודר אל ליבי וזולג אף אל חלומותיי בלילה.
וכן… זו אני, שלא מאמינה, שלמרות כל מה שאנחנו חווים, למרות כל הסבל הנוראי הזה, עדיין אנו צריכים לשמוע את החשדנות והיריבות שיש בין כל חלקי המערכת הפוליטית. את הדיאלוגים הצורמים שבין ראשי המפלגות, את חוסר הפירגון שביניהם, את החיצים המורעלים המושלכים אחד לעבר השני. והדבר הזה לא פחות מאשר מרפה את ידיי. הדיאלוגים האלה מקשים, שוברים את רוחי ולא מאפשרים לנתב את כוחי למאבק בדבר האמיתי – למאבק במגפה, ברעה החולה שסביבנו, בקורונה.
אז אגיד לכם מה כן הייתי רוצה לשמוע… מאיזה טקסטים ודיאלוגים הייתי שובעת נחת.. מטקסטים כמו: "בואו נעזוב את היריבות בצד" "בואו נחבור לגוף אחד" "בואו נשב כולנו ונטכס עצה" "בואו נתרום מחוכמתנו רבת השנים, מניסיוננו הרב, וניתן לעם הזה את מה שמגיע לו – שקט נפשי".
ואז חבריי… הייתי מתכרבלת בשמיכה בסלון, עם הטרנינג ונעלי הבית ואומרת: "יהיה בסדר. אני יודעת בוודאות שהכל יהיה בסדר!"
מאת אזרחית שעוד לא נדבקה…. ואולי בעצם כבר כן?!