סיפור חייו של סמל ראשון גל בסון ז"ל
בנם השני של פנינה ואליהו. נולד ביום ט' בטבת תשנ"ד (22.12.1993) בחולון. אח צעיר לבן ואח בוגר ללינוי.
גל נולד שלוש שנים אחרי בן, ושבע שנים אחריו נולדה אחותו לינוי. הוא היה "ילד סנדוויץ'" שובב ויפה תואר. הוא היה ילד פעיל מאוד. מהרגע שלמד לדבר, לא הפסיק, ומהרגע שלמד ללכת – התרוצץ וטיפס. למד והתחנך בעיר מגוריו חולון, בבית הספר היסודי "בן צבי" ובחטיבת הביניים "זלמן ארן". את לימודיו סיים במגמת כדורסל בתיכון העירוני קמפוס "קריית שרת".
גל היה אדם משפחתי והעריך מאוד את כל מה שהוריו עשו למענו. מערכת יחסים חמה נרקמה בינו לאחיו הבכור בן. בן אהב אותו וגונן עליו, וגם כשגל הציק לו בילדותו, לא הגיב ולא פגע בו. בנעוריהם היו לחברים טובים, ומדי פעם הקניטו זה את זה, כמקובל בין אחים. אם בילדות היה בן החזק בין השניים, הרי כשגל התגייס ליחידה קרבית התהפכו היוצרות. עתה היה גל מודע לכוחו והבליג כשאחיו הבכור התגרה בו מעת לעת. הוא העריך את אחיו, שיתף אותו בקורותיו בצבא ונהג לומר שבן היה אחד ממעצבי הדרך שבה בחר. ללינוי אחותו הקדיש תשומת לב ושיחק איתה בסבלנות רבה במשחקי קופסה.
אהבתו לספורט מילאה את זמנו הפנוי. הוא השתתף בחוגים ג'ודו וקפוארה. שנים רבות התאמן ושיחק כדורסל בקבוצות הילדים והנוער של "הפועל חולון". הוא התמיד בכך מכיתה ה' ועד לגיוסו, ארבע פעמים בשבוע, והיה אוהד מושבע של הקבוצה. בגיל ההתבגרות צמח לגובה וגופו התעצב כשל ספורטאי – גברי, רזה ובעל כתפיים רחבות. במסגרת גדנ"ע צלילה עבר קורס צלילה של כוכב אחד.
גל נהנה להאזין למוזיקה לועזית ועברית, במיוחד אהב את שיריהם של אביתר בנאי, של מאיר אריאל, של דודו טסה, של עידן חביב ושל עידן רייכל וצפה במופעים מוזיקליים. הוא למד לנגן בגיטרה בכוחות עצמו דרך האינטרנט וניגן לחבריו בכל הזדמנות.
החינוך שהִקנה לעצמו היה ספוג באהבה עזה לארץ ובהערצה לגבורת לוחמים. הוא גדל על דמויותיהם של מאיר הר-ציון ושל עמנואל מורנו. בו בעצמו התגלמה ארץ ישראל היפה, אך היה צנוע ועניו. בסנדלי שורש לרגליו סייר בארץ לאורכה ולרוחבה בכל הזדמנות. טרם גיוסו לצה"ל הספיק לטייל בקטע הצפוני של "שביל ישראל". כך סיפרה אלמוג חיטלמן, בת זוגו בשנתיים האחרונות לחייו: "לפני הגיוס, כשכולנו רצינו להיזרק בחו"ל, גל החליט לעשות את 'שביל ישראל'. … הוא היה מלא באהבה לארץ, למדינה ולסובבים אותו. זה היה הערך שהִנחה אותו בכל צעד בחייו."
אלמוג וגל למדו יחד בתיכון "קריית שרת" בחולון והיו ידידים טובים. לקראת סוף כיתה י"ב העמיק הקשר ביניהם והחברות הטובה הפכה לזוגיות. מאז לא נפרדו. אלמוג אהבה את גל בכל ליבה ותמכה בו, והוא העריצהּ, העריך את תמיכתה בו והשקיע בה. הם השלימו זה את זה, וחלקו זה עם זה את סודותיהם הכמוסים.
ימיו של גל היו עמוסים בפעילויות מגוונות ובתרומה לחברה. בזמן לימודיו בתיכון השתתף גל במשלחת צעירים ישראלים ופלסטינים לגרמניה, במטרה לקדם דו שיח ודו קיום בין העמים. גל לא ויתר על ערכיו ועל אמונותיו ותמיד דרש הסברים, וניחן בסבלנות אין קץ שרק התפתחה עם השנים. אינטליגנט, חכם, מחושב, ידע לתכנן את עתידו. מורותיו העידו: "כל מי שהכיר אותו נשבה בקסמו. הוא היה מוביל חברתית ותלמיד מצטיין. תמיד עם חיוך על הפנים." לפני שירותו הצבאי התנדב גל בעמותת "אתגרים" וסייע לילד בעל מוגבלות.
לקראת הגיוס התאמן שעות ארוכות, לבד ובקבוצת "עמית לכושר" – קורס הכנה לצה"ל. "הוא היה הבן אדם הכי נחוש שהכרתי," סיפרה אלמוג, "היה יוצא בשתיים בלילה לרוץ בחולות של חולון, חוזר כולו שרוט ומלוכלך ולא הבנו מה הוא מתלהב. הוא שאף להגיע הכי גבוה שאפשר. כשהיינו בתיכון ולא עניין אותנו שום דבר חוץ מעצמנו, גל כבר התעניין בצבא. … כי הוא יהיה קרבי, 'הכי קרבי שאפשר'." גל היה שאפתן והחלטי, הוא הציב לעצמו כמטרה להגיע ליחידה מובחרת וחתר אליה עד שהגשימהּ, במטרה לשרת בתפקיד חשוב ובעל ערך. הוא רצה להילחם למען המדינה.
ב-10 במרס 2013 התגייס גל לצה"ל ותכנן לשרת בשייטת 13, ואולם בסוף תהליך הגיבושים לסיירות – התנדב ליחידה המובחרת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות), והיה גאה להשתייך אליה. במהלך שירותו עבר סדרת אימונים ארוכה וקשה במסגרת פלוגת "סמור" הממונה על הטיפול במנהרות. גל נפצע פעמיים במהלך המסלול המפרך: פעם אחת קרע רצועה בכתף ופעם אחרת נפצע בקרסול. כל אחת מן הפציעות כשלעצמה הייתה חמורה דייה בשביל להוריד אותו מחזור, וגל אף הפסיק להתאמן עם צוותו. גל היה מתוסכל ונאבק בכל כוחו לסיים את המסלול למרות הנחיות הרופאים. הוא הועלה לוועדת חריגים, וגם אז לא ויתר ונלחם מול מפקדי היחידה בהבטיחו להם שמצבו טוב, שלא כואב לו ושהוא יסיים את המסלול. וכך אכן היה.
גל היה קשור לאימו ושיתף אותה בנושאים הצבאיים המותרים. כאשר יצא לחופשה קבע לו מנהג לשוחח עימה על מה שעבר עליה בימים שבהם לא היה בבית. לחיילים ביחידתו הוא היה חבר מסור ונאמן, ונהג להשלים "שעות ביציאה" כדי שחבריו הגרים רחוק יגיעו הביתה מוקדם ככל האפשר. גל היה חדור מוטיבציה ודיבר רק טובות על הצבא. המשפט הידוע "רק מי שנשם אבק דרכים, יזכה לשאוף אוויר פסגות" היה שגור בפיו. גל סיים מסלול כמו שהבטיח לעצמו, אך מעולם לא זכה לענוד את הסיכה שהיה כה ראוי לה. טקס סיום המסלול וקבלת הסיכה נדחה בשל פרוץ מבצע "צוק איתן", ולבסוף קיבלו הוריו את סיכת הלוחם שלו לאחר נפילתו. גל נהרג לאחר 16 חודשי שירות סדיר. כמה ימים לפני נפילתו נהרג בקרב סמל-ראשון בניה רובל, שניהם תושבי חולון, חברים וספורטאים.
כשם שגל התעקש להתגייס ליחידה קרבית, כך עמד על הצטרפותו לכוח במבצע "צוק איתן. "הצוות של גל נכנס לרצועה כבר ביום חמישי לפני שבועיים," סיפרה אלמוג, "אבל הוא לא הרגיש טוב, כנראה התייבש, והחליטו להשאיר אותו בחוץ. במהלך כל סוף השבוע הוא היה ממש מבואס, מתוסכל ועצבני שלא לקחו אותו. ביום ראשון הצוות שלו יצא להתרעננות והוא מיד התגלח והכין את הציוד, היה לו ברור שהוא חוזר איתם. הוא התקשר אליי ואמר שזו פעולה מאוד ממוקדת, שהוא יודע בדיוק מה עליו לעשות, שזה לא ייקח הרבה זמן ושנדבר בקרוב." ביום שלישי התקשר גל לאלמוג מתוך הרצועה. "הוא אמר שהם בפנים, שזה תכף ייגמר והוא יתקשר אליי מהנייד הפרטי שלו." חבריו סיפרו שגל אמר "פתאום אני קולט שזה אמיתי", כבר לא היה מדובר באימונים, אלא בפעולה מבצעית, והוא היה נלהב לבצע את משימותיו.
בחודש יוני 2014 גבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור.
ביום כ"ח בתמוז תשע"ד (25.7.2014), על הצוות של גל הוטלה משימה לפתוח ציר באזור בית חנון, גל התנדב לצאת למשימה עם עוד שני חיילים. שניות אחדות מהרגע שהם התמקמו, נורה לעברם טיל נ"ט (נגד טנקים) שפגע בהם. גל נפל בקרב.
בן עשרים היה בנפלו. עימו נהרג גם סמל-ראשון אברהם (אבי) גרינצויג. גל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות. הוא הועלה לדרגת סמל-ראשון לאחר מותו.
על מצבתו של גל כתבו בני המשפחה את המוטו שבחר לעצמו ושאפיין את דרכו: "רק מי שנשם אבק דרכים, יזכה לשאוף אוויר פסגות."
אמו פנינה ספדה לו: "נשמה שלי אהובה, אני רוצה לספר לכולם איזה ילד מדהים אתה, גבר שבגברים, מלח הארץ, מלא בערכים, אידיאליסט. ילד עם נתינה אין סופית. כל דבר שעשית, עשית עד הסוף והכי טוב. … רצית לשרת בצבא ולתרום את כל כולך. אכן תרמת את כל כולך. … נלחמת לשרת במקום הכי טוב שאפשר, בחרת לשרת ביהל"ם. כל כך אהבת את המסלול למרות שהיה קשה, אהבת מאוד את החברים ואת המפקדים. גם כשנפצעת לא ויתרת ונלחמת עד הסוף להמשיך. ילד משכמו ומעלה. מתחשב, מבין, תמיד ידעת להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, לעודד אותי. אמרת לי שזה הזמן שלי לחוות, להיות מאושרת. איך אני יכולה עכשיו להיות מאושרת בלעדיך? איך אוכל לחיות בלעדיך? כשהגעת הביתה לסוף שבוע אחת לשבועיים, השתדלת תמיד לחלק את עצמך בין המשפחה, החברה אלמוג והחברים. היה חשוב לך לשבת איתי … להתעדכן, לספר לי מה שיכולת על השירות בצבא. היו לך תכניות לאחר השירות הצבאי, רצית לטייל, ללמוד. הכול נגדע ברגע אחד. בשבוע שעבר הצוות שלך נכנס לעזה ואתה שכבת חולה, נשארת בחוץ. היית מאוכזב כל כך שלא נכנסת, אמרתי לך שזה סימן מלמעלה וקיוויתי שייגמר מהר ולא תצטרך להיכנס. באותו שני בבוקר התקשרת … אמרת לי שלוקחים לך את הנייד … ביקשת מבן שלא יספר לי, רצית למנוע ממני דאגה. היית מאושר להיכנס לעזה, רצית לתרום. דאגתי כל כך, כל שעה בערך בדקתי אם אתה מחובר. ביום ב' שלחת הודעה דרך אלמוג שהכול בסדר, ידעת שאני דואגת תמיד. השתדלת להודיע שאתה בסדר. ילד מדהים שלי, אני כל כך גאה בך, אוהבת אותך בלי סוף וכבר מתגעגעת."
אחיו בן גויס למילואים במבצע "צוק איתן" ולחם אף הוא ברצועת עזה. "אתה התֶלם, הנסיך של הבית, האחד שמתנדב לעמותות," כתב בן, "האחד שמתאמן שנתיים לפני הצבא כדי להתגייס ליחידה מובחרת, האחד שלא משנה כמה היה נפצע, תמיד נלחם כדי להגשים את מטרותיו. … מאז התחיל המבצע, בכל שיחת טלפון שלנו היינו דואגים להזכיר שאנחנו אוהבים זה את זה. וכל שיחה נגמרה ב'אחי, שמור על עצמך, אוהב אותך.' … היית כל כך חכם, כל כך יפה, דעתן, צנוע. משהו בשלווה הפנימית שלך היה מעורר השראה. … אתה לא תחבק אותי חזק כמו שחיבקת כשהיית חוזר הביתה … נלחמת עד הסוף וזה מה שאפיין אותך. בנאדם מדהים שכמוך. אני כואב לנצח, אני שבור לנצח ואני אוהב אותך לנצח."
"היו לנו כל כך הרבה תכנונים לאחרי המסלול," סיפרה אלמוג, "כי אז היציאות טובות יותר, יש יותר זמן לדבר. רצינו לטוס לחו"ל, לטייל בארץ. … מה שהחזיק אותי זו העובדה שאוטוטו המסלול נגמר ויהיה טוב, אבל המסלול נגמר וטוב כבר לא יהיה." עוד כתבה אלמוג: "אם לא הכרתם את גל באופן אישי, הפסדתם. הפסדתם את הבן האדם הכי טוב שיכולתם להכיר, זה עם הלב הכי רחב והחיוך הכי אמיתי. זה ששם את האחר תמיד לפני עצמו. זה שמתוך אהבה ללא תנאים למדינה, ובעיקר לאנשים שבה, נלחם להיות קרבי. זה שגם במעט זמן בית שהיה לו, היה הולך להתנדב. זה שתמיד נתן מעצמו."
גל היה חובב טבע מושבע, על כן החליטו משפחתו, חברתו אלמוג וחבריו להנציחו באחת הנקודות בצפון "שביל ישראל", שבו טייל לפני גיוסו ואהב כל כך. שם מתוכננת לקום אנדרטה לזכרו ופינת מנוחה וישיבה למטיילים. בימית 2000 ארגנו בני המשפחה "ערב שכולו גל", אמנים התגייסו להופיע בערב שכל הכנסותיו קודש להנצחת גל בנקודת התצפית על "שביל ישראל".
מועדון הכדורסל של "הפועל חולון" קרא לאוהדי הקבוצה ללוות את גל בדרכו האחרונה, והנהלת הקבוצה הנציחה אותו במשחק העונה הראשון של הבוגרים. בטקס שנערך לזכרו בנוכחות בני המשפחה הוכרזה קבוצת הכדורסל "הפועל גל חולון", השחקנים לבשו חולצות ועליהן שם הקבוצה. האוהדים הניפו שלט ובו מתנוססת תמונתו של גל על רקע דגל ישראל ושלטים ובהם המשפט שהיה לו לסיסמה: "רק מי שנשם אבק דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות". המשחק מתקיים בכל שנה בתאריך יום הולדתו, משתתפות במשחק קבוצות "הפועל גל חולון" מול קבוצת "החברים של גל".
לאחר נפילתו הדביק בן את תמונת אחיו גל על אחד מעמודי הבניין שבו מתגוררת משפחת בסון, וכתב לידה את מניין שנות חייו. בעקבותיו הוסיפו השכנים, בני המשפחה והחברים מילות זיכרון לגל ותמונות, והכניסה לבניין הפכה מעין אתר הנצחה לזכרו.
בתיכון "קריית שרת" מנציחים את גל בתכנית שנקראת: "בשביל גל". תלמידי מגמת ספורט צועדים מדי שנה קטע אחר של "שביל ישראל". לאחר הצעידה מתקיימים מעגלי שיח בנושא חינוכי, אהבת הארץ, בהדרכתם של נציגי יחידת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות) ועמותת יהל"ם, לאחר מכן מתקיים טקס מרגש.
המידע בכתבה נלקח כפי שפורסם באתר יזכור
