סיפור חייו של סמל ראשון בניה נפתלי רובל ז"ל
בן הזקונים של עדה וזאב. נולד ביום כ"ד בניסן תשנ"ד (5.4.1994) בחולון. אחיהם הצעיר של תומר-אריק, ליאל וירין.
בניה היה ילד שמח, נמרץ ושובב, וזכה בפי אימו לַכינויים "גוזלי" ו"פיסטוקי" על שום מידתו הקטנה. קשר הדוק וחם אפיין את יחסיו של בניה עם הוריו ועם אחיו, קרבה גדולה במיוחד שררה בינו לבין ירין. כבר בצעירותו היה גיבור ללא חת, אומץ לבו ותעוזתו הפכו אותו למנהיג כשהגן על חבריו בגופו כלוחם נינג'ה זריז. אחיו הבוגרים דאגו לו תמיד, לבל יאונה לו רע. יכולת תכנון וחשיבה אסטרטגית היו טבועות בו מילדותו וליוו אותו כחוט השני לאורך חייו. כבר כשמלאו לו שלוש וחש כאבים ברגלו – בלי לחשוב פעמיים עלה על כיסא וממנו אל השיש ולארון התרופות, הוריד את האקמול ובדק עם אחיו ליאל שזו אכן התרופה המתאימה. בניה ניחן בכריזמה בלתי רגילה ובאסרטיביות, הוא סחף את חבריו אחריו מילדותו עד בגרות. במלאות לו חמש הנהיג את קייטנת הקיץ שבה השתתף, וכולם – מקטן ועד גדול – עשו כדבריו. בניה היה רגיש למצוקת הזולת וכשחברו חן התגעגע הביתה ורצה לחזור, קירב בניה פח זבל לגדר, הם טיפסו עליו, דילגו מעל הגדר והקדימו לשוב מהקייטנה הביתה, לתדהמת ההורים.
בניה התחנך בבית הספר היסודי "אמירים" בשכונת בן גוריון בחולון, ומכיתה ז' עד י"ב למד בגימנסיה על שם "יצחק נבון" בעירו וסיים את לימודיו במגמת טכנולוגיות מידע. הוא היה פריק של מחשבים, ואף נבחן לאחת-עשרה יחידות בגרות במחשבים.
העידה עפרה נתן, המחנכת שלו בתיכון: "בניה השאיר את טביעת אצבעותיו על לבבי. זכיתי לחנך את בניה שש שנים מכיתה ז' ועד כיתה י"ב … הוא הגיע לכיתתי – כיתת מצוינות … נער שחרחר, בעל חיוך מבויש שנתן את התחושה שכל החיים לפניו, עיני שקד נפלאות, עיניים שכשהבטתי לתוכן ראיתי לב ענק שחבוי בתוך גוף קטן וצנום. אבל בגוף הקטן הזה … הייתה חבויה עוצמה ענקית, חוסן נפשי ונתינה כמעט אינסופית. … בניה היה זה שעודד, תמך ועזר לאחרים להתגבר."
בניה היה חבר בנבחרת הריצה בתיכון וספורטאי מצטיין. "הוא היה חוזר מכל תחרות," כתבה עפרה מורתו, "ורץ לספר לי בגאווה עצומה על הגביע שזכו בו, על המדליה הקבוצתית שקיבלו. הוא אהב לשחק כדורגל ותמיד התנדב כאשר היה חסר שחקן."
מכיתה א' ועד כיתה ח' רקד בלהקה הייצוגית של העיר "הורה רעים חולון", ובלט בין הרקדנים בזכות ביטחון עצמי רב וריקוד מלא הבעה. כוריאוגרף הלהקה סיפר כי יצר לבניה תפקידים מיוחדים ההולמים את כישוריו. "בניה שאני מכירה נחוש היה להשיג דברים שהיו לו מהותיים," סיפרה עפרה נתן מורתו. "כך התעקש שאגיע לצפות בו בכיתה ט' במופע הסיום של להקת 'הורה רעים'. 'את חייבת לבוא,' אמר, ואני הגעתי וחשתי גאווה – רקדן נפלא היה."
בשעות הפנאי נהג בניה לשחק עם אחיו בסוני פלייסטיישן, ואהב להאזין למוזיקה ים תיכונית והאוס – מוזיקת ריקודים אלקטרונית (אלקטרו האוס). הוא הפיץ אור גדול, חייכן היה ואדיב; חבר נאמן, שאווירה תוססת ושמחה שררה בקרבתו. אף בכיתה י"ב המשיך במעשי קונדס כמו שסיפרה עפרה מורתו: "נהג להשתובב עם חבריו, להחביא להם את הקלמר ואחר כך להסתכל מסביב בעיניים מרצדות כשחיוך נסוך על פניו כאילו דבר לא קרה… בניה שאני מכירה תמיד הוביל את חבריו, העניק מעצמו ולא ציפה לתמורה. בספר המחזור נכתב עליו שיזכה באוסקר בזכות היותו 'התימני התורם ביותר לקהילה'." הרכב תכונותיו הפך אותו למנהיג טבעי – אחראי ועצמאי, אסרטיבי, החלטי ועקשן, נחרץ בעמדותיו ונאמן ליושרו. תמיד ראה את התמונה במלואה – את המכלול ואת הפרטים כאחד.
לפני התיכון פרש מן הלהקה והחל להתאמן בקבוצת "עמית לכושר" לקראת השירות הצבאי. בכיתה י"ב כבר מונה לעוזר מאמן. "הוא היה פטריוט אמיתי, אמיץ וגיבור, אהב את המולדת," סיפר אחיו ירין, שליווה את תהליך ההתבגרות של בניה והיה לו לאוזן קשבת בשיחות טלפון יומיות. ירין היה בעבורו מודל לחיקוי והוא העריצו. בחופשות מן הצבא בילו השניים יחד, ובלילות שיתפו זה את זה בסודותיהם הכמוסים.
בתיכון יצא בניה במשלחת לפולין והתעקש שאימו תהיה שותפה למסע החשוב כל כך. עפרה המחנכת: "זוכרת אותו צועד בשבילי פולין נושא את דגל המדינה, מתעטף בו בגאווה וברצינות כה עמוקה. כבר אז היה ברור שילך בראש המחנה," מדגישה.
ב-22 בנובמבר 2012 התגייס בניה לצה"ל, ושירת כלוחם בחטיבת "הצנחנים". הוא ויתר על הזימונים שקיבל ליחידת המחשוב והמודיעין, והתעקש לתרום למדינה ולהתנדב ליחידה קרבית כשלושת אחיו. לאחר הגיבוש לחטיבת "הצנחנים", הגשים חלום והגיע לגדוד 101. הוא סיים טירונות ואימון מתקדם, כאשר מול עיניו מטרה אחת – להיות קלע. ואכן היה קלע וסיים את שלב ההכשרה לקו. "הוא היה מאושר שהצליח לעבור את הגיבוש לצנחנים," סיפר ירין. "היחיד מהשכבה שלו ששירת ביחידה. את שירותו הצבאי ראה כזכות להגנה על המולדת ושירת את המדינה בגאווה. הוא היה מוכן למות למען המולדת רק כדי שאנחנו נחיה יותר בשקט." חבריו מספרים על אומץ ליבו, על תעוזתו, על הרעות ועל הנתינה ששפעו ממנו. בניה היה בעל כושר פיקוד יוצא מן הכלל. אחיו ליאל סיפר: "הוא היה מופת ודוגמה לכל החיילים. בסוף ההכשרה שלו, מפקדי המחלקה והפלוגה אמרו לו שהוא היה צריך לקבל את אות המופת. … העריכו אותו מאוד בצבא."
"שמחת החיים והחיוך הכובש שלך קירבו אליך לבבות רבים," כתב ירין אחיו, "נודע לנו שהיית החקיין של המחלקה והכנסת הרבה צחוק ושמחה. עקשנותך בלטה בך עוד מילדותך, אך ידעת לנתב אותה לדרכים הנכונות. כך עמדת ברוב היעדים שהצבת לעצמך בחיים."
בחודש יוני 2014 התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס. המבצע החל ב-8 ביולי בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה קרקעית של יחידות צבא לרצועת עזה כדי לפגוע במוקדי הירי ולנטרל מנהרות טרור. ביום חמישי ה-17 ביולי 2014, עם תחילתה של הכניסה הקרקעית, נכנס בניה עם גדודו גדוד 101 לעזה. הגדוד היה מסופח לחטיבת "גבעתי". תפקידם – איתור מנהרה התקפית המיועדת לחדירה לקיבוץ סופה. הכוח סרק צריף חשוד ולא מצא בו דבר. לפתע הגיח מחבל מפיר נסתר של מנהרה וירה צרור יריות שממנו נפגע בניה ונהרג. מותו נקבע במוצאי שבת בשעת "רעווא דרעווין", שעת רצון כל הרצונות, בשיא קדושת השבת.
בניה נפל בקרב במבצע "צוק איתן" בערב יום כ"ב בתמוז תשע"ד (19.7.2014), בן עשרים היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון. הותיר הורים – עדה וזאב, שלושה אחים – תומר – אריק, ליאל וירין.
אחרי נפילתו הוא הועלה לדרגת סמל ראשון.
במכשיר הסלולר שלו, לאחר נפילתו נמצאה הודעתו לחבריו בעקבות "מבצע שובו אחים" המעיד על מחויבותו לשמירה על המולדת ואפילו מוכנתו להקרבה עצמית: "לא אכפת לי לאבד צלם אנוש כל עוד, אם זה להגן על המשפחה שלי, החברים שלי ובכללי על העם שלי". המשפחה רואה הודעה זו כצוואתו של בניה.
אלפים השתתפו בלווייתו. אימו עדה ספדה לו: "בניה ילדי, אוצר יקר שלנו, אין מילים לתאר את תחושת האובדן שאנחנו חווים היום. ציפינו כל כך לבואך ובמקומך הגיעו המבשרים. אנחנו מרגישים שחתיכה מגופנו נתלשה ברגע אחד … רק בשבוע שעבר ביקרנו אותך בצאלים, הסתפקנו בשעה קצרה כדי לראות את חיוכך המקסים, לחוש את חיבוקך האוהב והבוטח, ולהתעודד ממך. וכמה עשה לנו טוב שכתבת אחר כך שעשינו אותך מאושר כל כך כשהגענו. … אתה עשית אותנו מאושרים הרבה יותר בדמותך ובאישיותך המיוחדת. בני שלי, אתה בחור משכמך ומעלה, דוגמה ומופת מאז היית קטן. הולך בראש, מנהיג מלידה, כריזמטי, בעל אחריות ואהוב על הבריות. פטריוט אמיתי, אוהב את המולדת שחלם תמיד להגן עליה. לא היססת לרגע בפעולה שהובילה למותך. פעלת באומץ, בנחישות ובאמונה שלמה. עם ישראל תמיד לנגד עיניך. … אבא ואני כמהים אליך עד כלות. איך נמשיך בלעדיך? בניה, אני מבטיחה שאעשה את כל המאמצים לקיים את צוואתך, להיות חזקה גם כשקשה ולשמור על כולם. נוח על משכבך, פרח יקר שלי." עוד סיפרה אימו שהיה כצוק איתן בעבור משפחתו. "צוק – כי היית כמו צוק – סלע יציב וחזק שניתן היה להישען עליו תמיד. איתן – כי זו הייתה מהותך, איתן בדעותיך, ברוחך ובנפשך."
אחיו ליאל ספד לו: "אין לי דרך לתאר את עומק הכאב שאנו חווים. … היית עבורנו סמל גאווה למשפחה, מודל לחיקוי עבור סובביך, חבריך לנשק וחבריך מהבית. אדם שלא היסס לרגע להירתם ולעזור לחבר בעת צרה. למרות גילך הצעיר למדתי ממך המון – מהי רעות, אחווה ובייחוד הקרבה למען האחר. ואכן, הקרבת את עצמך למען המולדת שלך ועשית זאת בנחישות ואומץ לב גדול ואנו גאים בך על כך."
"היית גאה בתפקידך בתור לוחם בצנחנים ההולך בחוד," ספד לו אחיו ירין, "מאז ומעולם היית פטריוט החושב על המולדת ולא על חייו הפרטיים. ידעת מגיל צעיר שמקומך בקרבי, כמו האחים שלך. … תמיד היית דבק במשימה ופניך היו מועדות קדימה. לכן לא התפלאנו כשאמרו לנו שיצאת להסתערות עם המ"מ (מפקד המחלקה), ועם חולית החוד. בחתונה שלי לא תהיה תחת החופה, אך נשמתך כן. אתה גיבור. חירפת את נפשך לטובת הגנת המולדת והחזרת את השקט לתושבים … אני מצדיע לך אחי היקר, אנו אוהבים אותך."
סגן שחר רון מפקד מחלקת ה- 5, נפרד מבניה במילים: "בזכותך תושבי סופה, אורים וחולית יכולים לישון בשקט. בניה, נפלה בחלקי הזכות להיות איתך בשנתיים האחרונות מהיום הראשון בטירונות … ועד הכניסה הקרקעית לעזה. … תמיד מוביל, הדמות השפויה במחלקה. אף פעם לא מתלהם, תמיד מצליח להבין גם את הצד שלי … האיש למשימות מיוחדות של נדב במסלול, ושלי לכל אורך התקופה במסייעת. אין מצחיק ממך. מחקה את כולם, אפילו אותי. … נישאר כולנו משפחה, בדיוק כמו שרצית."
עפרה נתן, המחנכת שלו בתיכון ספדה לו: "הייתי שותפה להתלבטויות. … בדבר אחד לא הייתה לו התלבטות – הגיוס לצה"ל. … לבניה היה ברור שהוא מתגייס ליחידה קרבית … לא היה מאושר ממנו כשנכנס בוקר אחד לכיתה והודיע לי כשאותו חיוך מבויש על פניו, אך כולו מלא גאווה, שעבר את גיבוש 'צנחנים'. 'ומה עם אימא?' שאלתי, 'לא מגיע לה קצת שקט…?' והוא ענה לי בשקט הכול כך אופייני לו 'אימא תסתדר, היא רגילה…' … מי היה חושב ומאמין שהדגל יעטוף את ארון קבורתו כפי שעטף את גופו שם באושוויץ-בירקנאו ומיידנק. … בניה לא הספיק להגיע לטקס יום הזיכרון בבית הספר, הוא התקשר אליי ואמר שכל כך רצה לפגוש אותי שאראה אותו במדי הצנחנים, שאתגאה בו… 'אני גאה בך,' אמרתי, וקבענו להיפגש שוב באחד מימי השישי כשהוא יצא לחופשה. 'שמור על עצמך,' אמרתי והוא ענה: 'את דואגת יותר מדי, כמו אימא … מישהו צריך לעשות את העבודה ולהגן על המדינה שלנו.'"
שרון אסייג לימד את בניה בתיכון "נבון" בחולון: "בפורים האחרון הוא הגיע לבקר בבית הספר עם מדי הצנחנים והספקתי לחבק אותו ולומר לו כמה אני גאה בו שהגשים את החלום שלו … בניה תמיד ראה בשירות הצבאי שלו זכות ולא נטל … ורצה לשרת את המדינה ולשמור על תושביה."
משפחת גולן, שבתם עמית למדה עימו, סיפרה עליו: "ילד חביב ושובב עם עיניים בורקות ונבונות … התמונה של בניה מהמסע לפולין בתיכון מניף את דגל ישראל באנדרטת 'רפפורט' בוורשה תישאר חקוקה בליבנו."
חברו נתנאל רחמים כתב: "כמה געגועים … יש לי כל כך הרבה דברים לדבר איתך ולשתף אותך והדעה שלך והעצה הנכונה שלך מה לעשות כל כך חסרה לי."
חודשיים לפני שנפל, הגשים בניה את אחד מחלומותיו – ניתוח לייזר להסרת משקפיים, כדי למצות את יכולותיו בתור לוחם. ד"ר לווינגר קיבל את בניה לניתוח בספונטניות כשנודע לו שהוא בחופשה "רגילה". רק חודשיים אחר כך שמע הרופא על נפילתו והחליט להחזיר למשפחה את כספה. "ליבנו התמלא למרות הכאב ברגשות תודה והערכה על המעשה האצילי הזה," "…מודים לך מקרב לב … אתה 'ישראל היפה' שעבורה הקריב בניה את היקר מכול." כתבו ההורים לד"ר לוינגר.
אורי שכיב ואלעד טולדנו כתבו את השיר "בניה" מנקודת מבטו של ירין ואורי שכיב הלחין: "לך כדי לשמור, רק אל תלך לי / לך כדי לשמור, אל תלך כדי לא לחזור / תזכור שיש עולם מאחוריך / ורק שתדע כולם גאים בך / מתוך כאב אני כותב לך / בניה.". השיר זכה לביצוע נוסף ומרגש על ידי ליאת אליהו וגל שלו.
בחנוכה תשע"ה העלתה להקת "הורה רעים חולון" את המופע "אור גדול" לזכרו בתאטרון חולון, ובו הוצג הריקוד "בניה" בכוריאוגרפיה של ליאור תבורי ובביצוע רקדני הלהקה הבוגרת, על רקע השיר שכתבו אורי שכיב ואלעד טולדנו.
עמותת "אח גדול" התומכת בחיילים בודדים, קראה לצוות המאמצים של חיילי הצנחנים מחזור נובמבר 2014 "צוות בניה". המתנדבים מנסים להגביר את תחושת השייכות של החיילים לחברה הישראלית. המשפחה סיפרה לצוות ולחיילים במפגש בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) הצנחנים, על בניה ודרכו. עמותת "אח גדול" ממשיכה להנציח את דמותו ואישיותו של בניה, מאז נפילתו ומדי שנה בשנה, הצוות המאמץ של החיילים הבודדים המתגייסים במחזור חודש נובמבר, נקרא "צוות בניה".
מכללת "אפקה", שבה ירין לומד, העניקה מלגה על שם בניה רובל לסטודנטית מצטיינת בהנדסת רפואה.
עפרה נתן המחנכת שלו יזמה את הנצחתו של בניה בכרם במושב נווה ירק שבשרון. לדבריה: "זיכרון דמותו חקוק בסלע לנצח, אל מול נוף הכרמים באדמת הארץ שכל כך אהב ואת נפשו מסר למענה."
דף פייסבוק נפתח לזכרו של בניה רובל "לנצח בניה".
חברי הילדות והשכונה של בניה יזמו פרוייקט הנצחה ייחודי הנקרא "כרטיסי בניה – כרטיסי מעשים טובים". כרטיסים אילו מחולקים לכל אדם מגדול ועד קטן במגמה להניע את האנשים לעשות מעשים טובים ללא תמורה. לאחר עשיית המעשה הטוב על העושה להעביר את הכרטיס הלאה כדי ליצור המשכיות ושרשרת למעשים הטובים.
המידע בכתבה נלקח כפי שפורסם באתר יזכור