נשים וגברים בכל רחבי הארץ בשיתוף ארגוני נשים ויוזמות מקומיות הפגינו היום כנגד גל האלימות כנגד הנשים שפשט בארץ ןעשרות הגיעו להפגין גם בחולון.
סוניה ביתשו בטור אישי מיוחד לתקופה אותה אנו עוברים.
#דם_נשים_אינו_הפקר
"דפיקה בדלת ועוד אחת
אנחנו ביחד בחדר כל הילדים
מציצה מהמסדרון ומרגישה את אמא שמהססת לפתוח
היא כבר יודעת מה הולך להיות וגם אני
היא מבקשת שלא נצא
אנחנו יחד מחובקים, כך היינו רוב הילדות
היא פותחת את הדלת ואני…אני כבר שומעת את הבל פיו
הוא שתוי, שוב…
מתחיל לדבר שטויות
מקלל
כל מה שתאמר לא ישנה, היא לא בסדר
ואז זה מגיע
הרמת יד
ועוד אחת
ועוד אחת
ואנחנו…אנחנו בחדר מחובקים
הוא צועק והיא גם
היא מגנה על עצמה ועלינו
והוא…הוא ממשיך בשלו
כן, כל פעם שהיה חוזר שתוי זו הייתה המציאות
ואף גרועה מכך.
כל פעם שלא היה חוזר בזמן מהעבודה ידעתי שאותו לילה לא יהיה שקט.
לא לה ולא לנו.
כך נפגענו היא ואנו פעם אחר פעם אחר פעם…
שוטרים מגיעים, הוא אזוק, נעצר ללילה ומשתחרר
וכמובן חזרה הביתה.
ושוב…האלכוהול נשטף לתוך גרונו והפה מלא בהבל פיו.
והיד מפגיזה.
והגוף נחבל.
ואמא…אמא קמה עם כל הסימנים עליה.
ואנו…אנו קמנו שוב לכאב הפנימי שנחרץ לגורלנו.
והאיום מגיע והפעם עם האקדח שהיה לרשותו
למזלנו לא פגע בה.
והאיום מגיע והפעם עם סכין ולמזלנו לא פגע בה.
אך הפגיעה הייתה שם פעם אחר פעם אחר פעם.
גם בנו.
כן…האלכוהול היה שם תמיד ושם גם ידענו שלא יהיה ניתן אחרת."
אמא שלי ניצלה בזכות כוחה העצום.
אנחנו ניצלנו בזכותה. בזכותנו.
אבל לא ממש…כי ההשלכות של ילדותי הביאו אותנו לאבד שני אחים עם השנים.
אמא הביטה בנו וידעה שהחיים חזקים מכל.
ואני יודעת שהבחירה בחיים היא הבחירה שלנו.
זוהי חרותינו!!!
זהו תיאור אחד מיני רבים שחוויתי בילדותי, מציאות של ילדים רבים גם היום!
אם פעם חשבתי שזה קורה רק בשכונות מצוקה ורק לעדות מסויימות.
כבר מזמן יודעת שאין הבדל דת, גזע ומין או מצב סוציואקונומי כזה או אחר.
השינוי יחל כשמערכות המדינה ישנו את התנהלותם הלקויה בחסר של ימנו.
חוויותיי הן מלפני 30 שנה ולצערי עד היום לאף גורם אין טיפול נכון וממשי ונשים נרצחות וילדים הופכים בין
רגע ליתומים ונפלטים למסגרות ואף גרוע מכך.
הטיפול בכליאת הנשים במקלטים כאשר הן עוברת מכליאה אחת לאחרת אינה הפתרון.
הן לא אשמות!!!
הכליאה במקלט צריכה להיות של הבני זוג האלימים תוך כדי טיפול נפשי ארוך טווח כולל ליווי אינטנסיבי.
בסופו של יום צווי ההרחקה הניתנים אינם מרתיעים כי הרי הם אינם נושאים עימם צמיד אלקטרוני בכדי
לדעת את המרחק בו הם נמצאים מביתם של בני משפחתם.
הנשים וילדיהן זקוקים לתמיכה ריגשית ומחבקת הן בתחנות המשטרה בזמן מתן עדות והן בהמשך החקירה.
אל מול חוקרות ולא חוקרים שמבינות את הצורך האנושי בקושי שהיא חווה.
למען נשים רבות המילים שנכתבו מזכרוני שלי הן המציאות שלהן היום.
למען נשים וילדים רבים המציאות היא פחד משתק.
מגיע לכולנו לחיות בחירות
מגיע לכולנו חיים!
אתן ראויות!
בשנים האחרונות מדברת דרך הרצאותיי בכל מקום אפשרי את סיפורי, סיפורנו.
למען החיים!
אך זה לא מספיק.
#אל_תשתקו
#אל_תתביישו
#אל_תעמדו_מהצד
#דם_נשים_אינו_הפקר
כתבה סוניה ביתשו-https://www.facebook.com/profile.php?id=100000110684823
קרדיט צילום:צילום: ענת ניר
