"רואה את עבודת האחיות כמשאב אנושי גדול ביותר במקצועות הבריאות"
אופירה דסה, מנהלת הסיעוד במרפאת מאוחדת ב-ח300 בחולון, מספרת על הזכות והגאווה לעבוד כאחות בקהילה, מתארת כיצד הצילה אישה בהריון שחוותה דיכאון, משתפת על העבודה בצל הקורונה ומספרת על החזון: שיום יבוא ותנאי ההעסקה של אחיות, לרבות השכר, ההערכה ומתן הסמכויות למקצוע סיעוד בישראל – ישתפרו
"את יודעת למה בחרתי להיות אחות?", שואלת אופירה דסה, מנהלת הסיעוד במרפאת מאוחדת ב-ח300 בחולון, בפתח הריאיון אותו אנו עורכים במסגרת שבוע האחות הבינלאומי. "משום שזה מקצוע שמאפשר לי להיות קשובה, שירותיות ומקצועית. אני מרגישה שתפקידי מאפשר לי להשפיע על המציאות וחווית המטופל הנמצא מולי עד כדי תחושת ייעוד ושליחות", היא מפרטת. דסה, (40), תושבת חולון, נשואה לדניאל ואמא לעומרי ואיתי. היא אוחזת בתואר ראשון בסיעוד באוניברסיטת תל אביב, ובעלת תעודות סיום בקורס על בסיסי ברפואה דחופה בבית החולים אסף הרופא, הדרכה קלינית בבית החולים תל השומר והשתלמות פנימית במאוחדת – קורס ליווי היריון. את קריירת האחות החלה לפני שלוש עשרה שנה, בשנתיים האחרונות היא עובדת בקופת החולים מאוחדת.
מה מרגש אותך במקצוע?
"לדעת שיש לי זכות בעשייה בתהליך טיפול של מטופל מרגע אבחנתו ובמהלך המחלה הפעילה ועד להחלמתו, להבין ולהעריך שנבחרתי להיות שותפה בשמחה או באובדן של מטופל. לדוגמא בביקור בית לאחר לידה ולצפות בחיים שהגיעו לעולם זה עתה לאחר תמיכה וליווי במהלך ההיריון, ומנגד ביקור בית לאחר לידה שקטה הנחשבת כאירוע טראומטי עבורה ולהוות לה תמיכה בהתמודדות עם אבל. אספר לך סיפור: בביקור שגרתי בחדר אחיות נכנסה לחדר אישה בשבוע ה-31 להריונה. בוצע מעקב לחץ דם, משקל ובדיקת שתן ובהתאם לשבוע ההיריון בוצע שאלון לאיתור דיכאון. בתוצאות השאלון היא נמצאה בסיכון גבוה לדיכאון סביב הלידה ואף השיבה שחושבת לפגוע בעצמה. מיד ערכתי עימה שיחת תמיכה ושאלתי לגבי כוונותיה והגורמים לתשובות שענתה בשאלון. במפגש ציינה כי המקור לתחושות אלו הנו כאב וירידה בתפקוד היומיומי, חוויית ההיריון כמשבר בחייה ובפער לתפיסת הסביבה את ההיריון כאירוע חיובי. מצאתי לנכון לקיים עימה מפגשים ולהמשיך ולחזק את תחושת הביטחון העצמי ולהעצים את המטופלת במסגרת הסביבה המוכרת לה תוך מתן תמיכה וחיזוק מצבה הרגשי בשיתוף צוות רב מקצועי במרפאה. לאחר הלידה במפגש מסכם היא הגיעה עם התינוקת בטוחה, נינוחה ומחייכת ושונה ממה שהכרתי. התמונה הזו בעצם גרמה לי להבין שבחרתי במקצוע הנכון. המבוטחת אמרה שהייתי עבורה אדם משמעותי, בזמן הנכון ובמקום הנכון בהתמודדותה עם המשבר. זו עוצמה אנושית מדהימה ואני שמחה על הבחירה במקצוע האחות".
**
דסה מוערכת מאוד בעבודתה. "אני חשה הערכה רבה מצד המטופלים", היא מספרת בהתרגשות. "הם משאירים לי מכתבי תודה שמרגשים אותי. העבודה בקהילה שונה מבית החולים – זו סביבת עבודה המאפשרת היכרות אישית עם המטופל ומשפחתו ויחסי אמון שנרקמים ויוצרים אוירה ייחודית וחיובית. לפני הגעתי לקהילה עבדתי בתל השומר בחדר מיון ושם תמיד קראו לי 'אחות' ופתאום בקהילה מטופל קורא בשמי הפרטי, יש תחושה של פניה אישית, נוצר קשר אישי עמוק והרגשה שאני משמעותית עבורו ומהווה עבורו מקור לייעוץ והכוונה בנושאים בתחום הבריאות".
אי אפשר להתעלם מעבודת האחים והאחיות בצל הקורונה. איך התמודדת?
"שואלים אותי כל הזמן אם יש פחד במהלך העבודה בזמן הקורונה והתשובה היא לא, משום שאני מקפידה על כללי ההתמגנות ומרגישה בטוחה לתת מענה לכל מטופל. יחד עם זאת, העבודה האינטנסיבית לא התבטאה בצורה פיזית אלא נפשית – מאחר ותקופה זו שיבשה את חיי השגרה לכלל המדינה ויצרה התמודדות עם הגבלות המקשות על הפעילות היומיומית, כמו גם את התמודדות עם החולי באוכלוסיית הקשישים ואוכלוסייה עם מחלות כרוניות. התמקדנו בשיחות והקשבה, מענה לצורכיהם של אוכלוסיות אלה ובנוסף להיות חלק מצוות אחיות ייעודי בקיום שיחות עם חולי קורונה, להקשיב ולתת מענה לשאלות, פתרון בעיות ולהוות תמיכה ואוזן קשבת לתסכול בו הם נמצאים. השינוי מהעבודה שבשגרה התבטא בכך שאנשים לא הגיעו פיזית למרפאה וכל המחוז נרתם בצורה יצירתית הודות למהפכה ההיברידית של מאוחדת, הנגשת כלל השירותים ללקוחות באמצעים הטכנולוגיים, בצורה ידידותית, מהירה ויעילה מכל מקום בו הם נמצאים".
אגב, עבודת האחים והאחיות קיבלה דגש במיוחד לאחרונה. ישנו מסר שתרצי להעביר על עבודת האחות בשנת 2020?
"לפני הכל, אני גאה להיות אחות בישראל ביחד עם הקולגות שלי שנמצאים במערכות בריאות שונות בארץ וכל אחד שמעוניין להצטרף למקצוע מוזמן יחד איתנו להוות דוגמא ומופת למחויבות, למסירות ולאהבת האדם. אני רואה את עבודתנו כמשאב אנושי גדול ביותר במקצועות הבריאות. יש בי הרבה אופטימיות וסובלנות ומקווה שישתפרו תנאי ההעסקה של אחיות, ההערכה ומתן הסמכויות למקצוע סיעוד בישראל. חשוב לי לציין שהיום מקצוע הסיעוד הוא מקצוע אקדמי מפותח ומתפתח המאפשר התמחות במגוון תחומים קליניים. למשל, מומחיות קלינית – אך בפועל האחות איננה מקבלת מספיק סמכויות לביצוע פעולות באופן מלא בתחום המומחיות שלה. הסיעוד מבחינה אקדמית לימודית שוות ערך כמו בכל המדינות אך בהקשר למתן סמכויות אנחנו עוד רחוקים ומקווה שבעתיד ישתנה מצב זה ותינתנה הסמכויות לאחיות בכלל – ובפרט בקהילה. באופן אישי, אני רוצה להודות לדגנית בן מרגי – מנהלת סיעוד מרחבית יהודה חוף לשעבר וכיום מנהלת סיעוד מחוז מרכז, שכיוונה אותי בתחילת דרכי במאוחדת, תמכה בי, הייתה לי לעזר רב, קשובה ואמפתית, מעודדת לעשייה מקצועית והתפתחות מקצועית. בנוסף, אני רוצה להודות למשפחה שלי על אוזן קשבת, מתן לגיטימציה לתחושות שלי ואוורור הרגשות. במקצוע הסיעוד יש המון התמודדויות עם מצבים רגשיים של מחלות קשות ואף מוות, אני מביאה את תחושת הכאב הביתה – ורק לאחר שיחה מצליחה להשתחרר מהתחושה – להם מגיעה התודה".