צפו:בסרטון המרגש של סבתא של לירין

סיפור על דמעות של התרגשות וכוחה של מילה.

לפני מס' חודשים סבתא שלי היקרה לי ולנו מכל עברה אירוע מוחי.
עד לפני כמה חודשים, למרות גילה המופלג (91), עמדה סבתא על רגליה, מילאה את הבית בריח של סמבוסקים, כעכתים, קובות ומיני מאפים ותבשילים עיראקים.
היא הייתה מצחיקה אותנו עד שכואבת הבטן, מוחאת כפיים באושר כשמשמיעים מוזיקה בערבית, מתפעלת את הבית בסטנדרט שלא מבייש מוזיאון וכמובן שלא הסכימה לאף אחד לעזור לה.
פתאום הכל עצר – למעט הצלילות, חדות המחשבה והתבונה שלה.
אני לא יכולה להתחיל להסביר את הקושי הנפשי שחווה אדם שמבין שהגוף שלו אינו מתפקד, והמוח צלול לקלוט זאת.
רק אומר שלסבתא לא פשוט, ולצד תהליך השיקום הקשה שהיא עוברת כסיעודית, אנחנו מנסים לעשות הכל כדי לשמח אותה.
אתמול אמא שלי ודודה שלי נסעו איתה לאכול פיצה בפיצה זותא, במרכז נתנאל בחולון.
לפתע יצא מהדוכן אדם עם מדי המקום, על כסא גלגלים, חיבק את סבתא שלי ואמר לה שהוא שמח לראות אותה, שהוא גאה בה שהיא לוחמת! ושהוא הולך להשמיע שיר במיוחד בשבילה – את השיר "לוחמת".
אמא שלי ישר אמרה לי שהאדם המדהים הזה הוא הבעלים של המקום, ושגם בפעם הקודמת שהגיעה עם סבתא שלי הוא שם לה שירים בעיראקית כדי לשמח אותה.
אנחנו נוטים לתפוס כמובן מאליו את העובדה שאדם מזדקן וגופו מתחיל לבגוד בו, ופתאום האדם המיוחד הזה גרם לסבתא שלי להרגיש שהחיים בידיים שלה, שהגיל זה רק מספר, והכל- הכל בראש!
נכון, המצב לא טוב, אבל בכוחה לעשות את המקסימום כדי לצמוח ולהלחם, ושהיא צריכה להיות גאה בעצמה על העובדה שרק לפני כמה חודשים היא לא הצליחה להוציא מילה מהפה וכעת בזכות המלחמה העיקשת שלה היא מדברת כמעט כמו בעבר.

אז הבעלים היקרים של זותא – מי ייתן ותמיד ידיך יהיו מלאות ותזכה בבריאות איתנה.
ריגשת אותנו ברמות, בעצם המעשה ובעצם האדם שאתה, לוחם בעצמך.