לימור סימון בטור אישי על הקורונה

כשהלא יאומן פוגש אותך ברחוב…טור אישי מאת לימור סימון

בעודי נגררת אחרי צ'אקי, כלבי הקט, ברחובות השכונה, קולטות אוזניי ועיניי שיחה ערה וקולנית במיוחד בין שוטר לאזרחית נטולת מסכה. השוטר החביב דרש לתת לה דו"ח על הפרת חוקי המסכה והנ"ל הסבירה לו שאין לה כסף לשלם את הדו"ח ופרצה במונולוג באמת מכמיר לב.
המונולוג כלל תיאורי מציאות כלכלית קשה וכמה קשה לה בחיים, ושאין לה איך לשלם חשבון חשמל, שבעלה פוטר מהעבודה והיא גם, שהם גרים בשכירות בדירה קטנה עם חמישה ילדים…

אי אפשר היה שלא לשמוע את צרותיה הרבות שנשפכו לחלל שני המטר שבינו לבינה, השוטר המכיל אמר שהוא מבין אותה אבל זה לא סותר את העובדה שזה החוק ודווקא בגלל כל מה שתיארה היא חייבת לשמור על עצמה.
היא אמרה שמיהרה לצאת לבית מרקחת כי אמא שלה, שלא נדע, חולה סופנית וחייבת תרופה. והרימה את הקול וציינה שאין לב ומצפון, שהמדינה הזו הורגת אותה ושאולי כדאי שיקח אותה לכלא, שם היא תנוח ותוכל לאכול.

טוב, לא יכולתי להתאפק והתקרבתי לדו שיח בין השניים. התנצלתי על ההתערבות ושאלתי איך ניתן לעזור. בראש כבר קיימתי מערך שלם של מתנדבים שיעזרו לה ולמשפחתה היקרה במצוקתם הנוראית.

היא הביטה בי בסערת נפש והחלה לגולל את כל מה ששמעתי קודם מחדש, כולל תוספות שהיו יכולות לספק 8 מהדורות חדשות קורונה.

השוטר החביב הביט עלי ובלב מלא חמלה נתן לה מסכה חדשה שהייתה ברשותו, ואמר לה שהוא מבקש שלא תצא מהבית בלי מסכה. הוא ויתר על הדו"ח ואיחל לה בריאות טובה ואריכות ימים.
התרשמתי עמוקות מהבחור ואף ציינתי שצריך לשכפל אותו.
הודתי לו בשם כל השכונה והעם היושב בציון.
גם היא, מאה פעם אמרה לו תודה והוסיפה שיברך אותו האל. אמן.

כשהוא התרחק היא הורידה את המסכה מהפנים ואמרה לי שזה חונק אותה.
שאלתי אותה איך אפשר לעזור לה והיא הסתכלה עלי במבט אחר ואמרה… "לעזור? נראה לך? המצאתי הכל כדי שלא ייתן לי דוח. ימות העולם אני לא שמה מסכה".

רציתי לתת לה אגרוף, אבל היד שלי הייתה תפוסה ברצועה של הכלב.
הסתכלתי לה בלבן של העיניים וכל שאמרתי זה "תביישי לך".

ישראל 2020.
מה נסגר?