שחר הכט בטור אישי-אין לי ארץ אחרת
שמי שחר הכט, מתכננת ומעצבת פנים עצמאית מ 2008, אני אוהבת את המדינה שלי הכי שיש, לא כי אני נכדת ניצולי שואה, לא כי נופלים עליי כאן מתנות משמים, לא כי במקום אחר רע יותר, אלא כי אני מרגישה שהיא שלי, המדינה הזאת, מילאתי את חובותי כלפיה באהבה רבה, הגנתי עליה בגופי, שילמתי מיסים במשך 2 עשורים, רכשתי כאן בית, הקמתי עסק עם עובדים, גידלתי את ילדי, התנדבתי לנקות את חופיה ולטפל בניזקקיה, עשיתי כל מה שראיתי כנכון לשמור עליה ועל ערכיה, כבר זמן רב שקשה כאן, ממחאת האוהלים ועד הקוטג' ועדיין, אני כאן, מאמינה שכמו שאני שומרת עליה, כך גם המדינה שלי שומרת עליי, זה החוזה בנינו.
ב15.03 עם פרוץ הקורונה היה נראה כי הממשלה – המדינה מנסה להגן עליי, על בריאותי, עוד סמכתי עליה.
אחרי שבועיים שצפיתי בחבריי העצמאים, המעצבים, האדריכלים, הקבלנים, המסעדות, המספרות, הברים, המתווכים, אנשי הבמה והתרבות, כל המשק! משותקים ומושתקים, לא מקבלים פיצוי ובעיקר שרויים בכאוס מוחלט לגבי עתידם הכלכלי, כבר הבנתי לאן זה ילך, בישיבות זום אין ספור, מהפגנה להפגנה, מבלפור לכיכר, הייתי שם, מגנה על המדינה שלי, על החוזה בניינו, אני אתן לך ואגן עלייך וכשאצטרך, את תגני עליי.
כבר 4 חודשים לתוך המגיפה, החוזה הופר.
50,000 עסקים כבר נסגרו! 50 אלף! ולא רק בעלי העסק איבדו את פרנסתם, אלא גם העובדים שלהם, מיליון מובטלים, גם עצמאים וגם השכירים שעובדים אצלם.
במשך 4 חודשים, אנו צופים בחברי הכנסת – נבחרי העם במדינה דמוקרטית, אם בחרנו בהם ואם לא, מפרים את ההנחיות אשר הם מטילים עלינו, מתקוטטים בינהם למי יש אוטו/מטוס/משכן יותר גדול, מעלים לעצמם את המשכורות ובעיקר, לא נותנים לנו תשובות ברורות, לא מתי המגיפה תיגמר, אלא מתי הם יעמדו בחוזה מולנו, זה שהופר.
אתמול יחד עם עשרות אלפים עמדתי בכיכר והייתה חסרה לי התקווה, היה שם הרבה כאב, הרבה זעם, הרבה עלבון מתחושת השקיפות שלנו ובעיקר אני חושבת, אכזבה, אכזבה מהחוזה הפשוט שהופר.
אכזבה ממשלת הקורונה שעליה לעסוק בדבר אחד בלבד, ההצלה שלנו הישראלים, הצלה של המשק שלנו.