הטור של דבי

מה קרה ביום שאחרי הבשורה. הבשורה ששינתה לי, להן ולסביבה שלי את החיים.

אותה בשורה שאנחנו מתגרשים.

אני זוכרת את היום שבו עמדנו מול הגדולות וסיפרנו להן שהחלטנו להתגרש. לא ישבנו. עמדנו בפינת אוכל. שיחה קצרה. בלי הרבה הרחבה. אמרו להן: אבא יעזוב לבית אחר, הן לא דיברו יותר מידי. פנו לחדרים ואז שמעתי את הבכי המתפרץ.

ואז מגיע היום שאחרי. המציאות….

הסופ"ש הראשון היה מאוד מוזר. הגדולה נרתמה למשימות הבית כאילו תפסה את מקומי בעשייה. זכור לי בעיקר את היחד, העצבות, החוסר וודאות, והשתיקה שלא ידענו מה להגיד אחת לשניה.

התקופה הראשונה אני זוכרת את עצמי מתנהלת באוטומט. עבדתי, למדתי, ניהלתי את משק הבית, כל ענייני החינוך, וכל מה שקשור לשוטף של הכל.

אך אני זוכרת את עצמי ואותן. את הכאב החד. את ההתמודדות של אובדן אמיתי.

של ההורים, של המשפחה. שכבר לא יחזור להיות אותו דבר.

אני זוכרת את עצמי בעייפות גמורה, עד היום אני שואלת את עצמי איך עשיתי ככ הרבה באותה תקופה עם התמודדות של האובדן. כמה קשה. לילות כימים. תקופה ארוכה של חוסר שינה. לוקחת משקה אנרגיה כל בוקר כדי לתפקד ולהמשיך בעשייה. רובוט.

האשמות הבלתי פוסקות על עצמי, עצבות, בכי ורצון עז להיות במיטה ולא לצאת משם.

לא לראות אף אחד, אפילו את בנותיי, איחלתי לעצמי להעלם מהעולם. להיות רחוקה ככל האפשר. והסכמתי עם עצמי שהן קיבלו ממני את כל הכלים וידעו להסתדר גם בלעדיי.

היה לי קשה להכיל אותן, אך הייתי שם עבורן.

היה לי קשה לראותן, אך בכל יום שהתבוננתי התמוגגתי מהן.

היה לי קשה לדבר איתן, אך כל שיחה איתן חיזקה אותי יותר.

בכל יום חיבקתי אותן וזה היה כדי להזכיר לעצמי שאני עוד חיה ונושמת

וחום גופן גרם לי לנשום עוד נשימה אחת

הייתי שבורה, מרוסקת, חסרת אונים, עצובה, מיואשת ללא שמחת חיים.

הייתי במקום של אותה אישה- אישה שורדת….

ומה זה להיות אדם שורד?

זה אדם שנמצא במקום שאין לו תכנונים לעתיד, ראיה צרה ומוגבלת, אדם שמספק את הצורך הבסיסי לקיום של כאן ועכשיו.

ואז הגיע הבוקר המחולל.. הבוקר שבו החלטתי, הבוקר שעשה לי את ההבדל.

בוקר שיגרתי שהבנות התפזרו למסגרות. בנסיעה חזרה הביתה, כמו בכל יום, בכיתי.

נכנסתי הביתה, ישבתי על המיטה ושם זה קרה. בכיתי את נשמתי. בקול רם. בכיתי עד שאפסו כוחותיי.

נשכבתי במיטה והחלטתי… אני בוחרת בחיים.

אני בוחרת לחיות ולא לשרוד.

אני בוחרת לחיות באמת. לא כסיסמא.

אדם שבוחר לחיות , זה אדם שמתכנן לעצמו את העתיד, מונע מתוך מוטיבציה,

מחשבות חיוביות.

מחשבות שיוצרות מציאות.

התחלתי להפנים את התהליך, לעבור את השלבים בצורה טובה יותר.

להבין שכישלון וחוסר התאמה של קשר זוגי הוא לא כישלון אישי.

היו אותם אנשים שעטפו אותי.

אנשים שבחרתי שיהיו לצידי.

שבזכותם עזרתי כוחות מחודשים,

האירו לי את דרכי כשעיניי נעצמו.

מתוך הסיפור האישי והכואב שלי, אני מבינה היום את הצורך האמיתי שאותן אימהות והורים זקוקים על מנת לעבור את התהליך הגירושים בצורה טובה יותר. אפשרי לעשות את זה קצת אחרת. לראות את הילדים מולינו ולתת להם את המקום הבטוח גם כשהזוגיות נפגעת. לקבל את השינויים החדשים תוך הבנה שאם לא הצליח לתחזק את המערכת היחסים הזוגית, זה לא בהכרח שלא יצליח בעתיד לנהל מערכת יחסים הורית.

ללמוד על עצמינו, מי אנחנו, מה אנחנו בתוך תוכינו. ללמוד לעודד ולהתעצם מבפנים ולא מבחוץ.

למדתי עם השנים שגירושים הינו משבר אמיתי בדומה לאובדן, אך מה שעושה את ההבדל זה התהליך שבו ההורים מחליטים לעשות. המשבר יהיה גדול ועומצתי אם נתנהל לא נכון, יחד עם זאת הוא יכול להיות שונה אם נחליט לעשות אותו בדרך קצת אחרת.

הכל אפשרי!

מתוך המקום האישי והמקצועי שלי,

אני פה בשבילכם,

דבי-

מלווה ומדריכה אימהות והורים

מתמחה בתהליכי פרידה, גירושין ופרק ב'

050-5220313

פייסבוק: "הורים ילדים ומה שביניהם"

איסטגרם: debby_tahory