חום יולי אוגוסט. את מכירה את השיר הזה? אומר לי קובי, הבחור החרדי שנסעתי איתו לפני כמה ימים. "נו אז תשימי. אני מת על שלמה ארצי."
ברוב חוצפתי וממקום אמיתי של סקרנות שאלתי אותו אם חרדים שומעים שלמה ארצי. היה נשמע לי שזה האנטי תזה לפלייליסט החרדי. קובי אף פעם לא היה בהופעה שלו אבל מכיר את כל השירים בעל פה. הוא יכול לשמוע את השיר הזה בלופ של שעה ולא ימאס לו. למוח שלי היה קשה לקבל את בחירת השיר. קובי טוען שאנחנו לא באמת מכירים אותם, הוא התכוון לחילונים וחרדים. ואני טענתי את אותו הדבר רק הפוך. כנראה ששנינו צודקים.
קשה לי לספור את כמות הפעמים השבוע שהתבקשתי לענות על שאלת מיליון הדולר: "אז מה את עושה עכשיו?. כל פעם מתפתלת קצת באי נוחות במקום לענות בגאון שאני פשוט עושה יוגה. או כותבת. רובצת על הספה. מנגנת בגיטרה. משהו בכל העיסוקים האלה לא עולה בקנה אחד עם הדמות שיצרתי לעצמי כבר. חסר לי איזשהו אלמנט של וואו, של שזאם, באבאום! משהו שאומר 'אני מוצלחת' משהו שנותן תחושה של 'אני צעירה מדי מכדי לעסוק בזה' נגיעה של 'אין לי זמן לנשום'.
אני עומדת ומסבירה את עצמי לדעת לגבי מדוע אינני עוסקת בדבר מה מעורר השתהות כעת. וביני לבין עצמי תוהה מדוע אני לא מסתפקת באמת, הרי מי שאני זה גם יוגה וגם לכתוב וגם ספה וגם גיטרה.
לפעמים נדמה שמי שאנחנו זה מה שאנחנו עושים, וכמה שעות אנחנו מבלים מחוץ לבית במשרד. איפה אכלנו ארוחת צהריים ועם מי אנחנו מבלים. אם זה היה נכון, לראות אותי ואת קובי שרים ברכב שלמה ארצי היה יכול להתאפשר רק ביקום מקביל. אז המסקנה המתבקשת היא שיש לנו הרבה יותר מזה.
כחלק מקמפיין ה"לא להיות רק מה שמצפים ממני להיות" הלכתי לשיעור הגאגא הראשון שלי. כשנכנסתי לסטודיו כולם כבר עמדו במעגל סביב המורה והניעו את הגוף כאילו היו אטרייה במרק לוהט. מחזה מעניין לעיניים. בהחלטה של שניות ביני לבין עצמי אמרתי שאני הולכת על זה, אף אחד לא יודע שזה השיעור הראשון שלי. התמסרתי לחופשיות. אני לא רקדנית מהוללת אבל אני נשבעת שבשעה הזו הרגשתי כאילו אני מינימום אנה פבלובה. בשיעור הגאגא הראשון שלי אף אחד לא ציפה ממני להיות עמית. וגם אני לא ציפיתי מעצמי להיות עמית. נתתי לעצמי פשוט להיות העמית של ריקודים בחדר השינה מול המראה לפני יציאה בסופ"ש.
החופש התנועתי הוא מראה מדויקת של החופש המחשבתי – שחייב להיות נוכח בשיעור הזה, וליווה אותי גם אל מחוץ לסטודיו. לא ידעתי מי האנשים שמתנועעים לצידי ולא יכולתי לשפוט אותם. גם אם הם נראים מאוד מגוחכים. גם אני נראיתי בדיוק אותו דבר.
כמה פעמים תפסתם את עצמכם שופטים מישהו. אפילו אדם קרוב. כמה פעמים שאלתם שאלה מטומטמת כמו "חרדים שומעים שלמה ארצי?" (גם אם לא שאלתם אותה בקול רם).
אנחנו הרבה יותר ממי שאנחנו מציגים כלפי חוץ, כבר אמרו את זה קודם. אבל הכלפי חוץ הזה, זה רק שלנו, זו החומה שהרמנו לעצמינו במו ידינו, בעבודה קשה ובזיעת אפיים. וכמו שיצרנו אותה יש מאין בכוחות עצמינו – נוכל גם לפרק ולפורר אותה כלא הייתה.
"הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב!" הג'ובניקית בדימוס ובחור הישיבה צועקים את מילות השיר בטבעיות, רק שנינו ברכב ואף אחד לא מצפה מאיתנו לדבר.