תעצמו עיניים לרגע ודמיינו את הטלפון שלכם טובע במים, צולל למצולות האסלה שלכם בבית. או שתחשבו על הבית שלכם נשרף, עולה בלהבות בגלל שלא כיביתם את הגז.
התמונות הן הדבר הראשון שעולה לי לראש. כל התמונות שעל הטלפון ימחקו, או כל האלבומים בבית ישרפו, וכל הדברים הקטנים ששמרתי עליהם במשך שנים יעלמו כליל. הזיכרון שלי כולו יעלם ברגע. התחושה הזו שהכל הולך להישכח עוברת לי בראש בכל פעם שאני מאבדת את הטלפון, וההקלה העצומה כשהטלפון נמצא מביאה אותי למסקנה שהזכרונות שלנו מחוויות ואנשים חשובים לנו לעיתים יותר מהחוויה עצמה.
אנחנו כותבים יומנים, גם אלה שטוענים שהם לא. ערימות של דפים על גבי דפים משנות חטיבת הביניים והתיכון. נכון שאנחנו כותבים אותם מתוך צורך בפורקן, אבל מי מאיתנו לא דמיין את עצמו בשארית חייו, על כיסא מתנדנד במרפסת, קורא את כתב ידו ומתרפק על ימי הזוהר שלו. אפילו על רגעי האימה החרוטים על הדף.
שבעת הימים שבין יום זיכרון ליום זיכרון מביאים איתם תחושת עצבות כבדה, הם ממלאים את הנפש בחששות ופחדים אך גם בתחושת גאווה ועוצמה. מתחת ליום הזיכרון הלאומי שלנו נמצא גם הזיכרון הפרטי של כל אחד. לעיתים מופיע בצורת טקסט שאני נתקלת בו בכל יום זיכרון מחדש, ונוגע לי בדיוק באותה נקודה כל פעם. לעיתים כחבר שיוצא לראות רק פעם בשנה, בטקסים.
בימים האלו מתבקש לכתוב על הזיכרון הלאומי שלנו. על העוצמות שבהן הוא מכה את נפש ומצליח לטלטל את המחשבה בכל שנה מחדש. על הכאב הייחודי שרק ישראלי אחד יכול לחלוק עם ישראלי אחר. זכרון כשלעצמו הוא דבר עוצמתי. הוא יכול למנוע מאיתנו לפעול בצורה מסוימת ויכול לעודד את הרוח ברגע. אפשר לזלזל בו ואפשר להאדיר אותו. הוא מופיע בתצורות שונות ומשפיע על כל אחד מאיתנו אחרת. מבלי להמעיט בזכרון החללים והנופלים, בכאבן של המשפחות השכולות ובזיכרון הלאומי שלנו אני כותבת היום דווקא על הזיכרון הפרטי של כל אחד.
בערב יום העצמאות האוטובוס שהייתי עליו התמלא בשניה בצעקות רועשות של חבורת ילדים. כמו טורנדו השתלט הרעש הילדותי שלהם על נהימות המנועים והצפירות בכביש. נוסעי קו 189 הסתובבו לעבר החבורה ועטו על פניהם פרצופים זועפים שמוסרים לשמור על השקט, ולהתנהג כראוי. הפרצופים נראו סקרנים להבין במה מדובר, ומאיזה סיבה בעולם יש לצרוח ולהשתולל כך.
אני מודה שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לדרוש מהם לשתוק, בדיוק כמו חברי לנסיעה. אבל תפסתי את עצמי אומרת בלב: "אני מתה על זה". הם ילדים. למה הם צריכים להיות שקטים? כרגע לא מעניין אותם שום דבר בעולם מלבדם, מלבד השיחה שלהם והיעד אליו הם נוסעים בהתרגשות. הרגשתי שכל אחד מהפרצופים המופנים לכיוונם שכח קצת שהם גם היו כאלה.
רציתי להזכיר להם שגם הם נהגו להסתובב בחבורות גדולות מדי ומביכות מדי, שמפרות את השקט הרועם והמבוגר הזה. רציתי להזכיר לכל אחד מהפרצופים שזה בסדר. שגם הם היו ילדים. וגם הילדים האלו יגדלו להיות מבוגרים, שקטים וקונפורמיסטים כמונו.
אם לא היו לנו זכרונות לא היינו אנושיים. משפט פשוט להבנה אבל כשמעמיקים בו מבינים עד כמה זה נכון. אנחנו חייבים ימי זיכרון כדי לא לשכוח. יש סיבה שיצרנו לעצמנו שניים כאלה. אנחנו חיים את כל חיינו תחת פחד שבעוד מאה שנה ישכחו אותנו, ולא יוותר דבר מאחורינו שינציח את האדם האורדינרי שהיינו.
אחרי הטקס בתנועה החבר הזה שרואים פעם בשנה בטקסים, ועוד כמה כאלה, נסעו אליי הביתה. ישבנו לדבר במשך כמה שעות. אם נוסטלגיה הייתה עצם מוחשי היא הייתה ממלאת את כל החדר. נזכרתי בילדה שהייתי, ממש כמו אלה על קו 189. מי שהייתי אז עברה די הרבה והשתנתה לא מעט. הבנתי שאני אוהבת כל זיכרון ששמור לי בקפלי המוח. גם את אלה שאני מתעקשת להדחיק. לפעמים אנחנו כלכך מתעקשים לחיות את העתיד, מפחדים להסניף את פרקי העבר שלנו כמו שמסניפים דפי ספר ישן, אבל משהו בשני הימים האלה, ושבעת הימים שבינהם עוזר לי להבין באמת שאם לא היו לנו זכרונות לא הינו אנושיים. היינו הופכים למדינה שמזלזלת בעבר שלה, לוקה בחוסר אכפתיות כלפי אנשיה, ומוותרת על אופיה הייחודי.
משהו בימים האלה עוזר לי להעריך את הזיכרונות הפרטיים שלי, לשמור עליהם בקנאות ולדעת לצמוח מהם. בדיוק כמו המדינה האהובה שלנו.