"ומה הקטע הזה שתמיד שואלים אותך כמה שירות לקחת?" אני ועדן מוחות דמעה של צחוק מהעין וממשיכות להשתנק ולנסות לנשום, "את עומדת בתור, מזמינה מהדלפק, מחכה להזמנה, ובסוף גם משלמת על 'שירות'!" שתינו מסכימות בחצי צחוק. מה יקרה אם פעם אחת נגיד לא? שאלתי. לא הפעם, לא תודה, בלי בבקשה.
האם ספר הנורמות החברתיות יתנפץ לאלפי רסיסים? האם מלך הלחץ החברתי ירד אלינו ממרומיו ויטיח בנו נזיפה?
להגיד כן כשאתה בעצם מתכוון ללא הוא בלבול ידוע, מקובל ורגיל למדי. אפשר להבין את זה, בסך הכל אלו שתי מילים מאוד דומות: הברה אחת, שתי אותיות. אולי המשמעות של כל אחת שונה בקיצוניות, אבל בתכלס, מאוד פשוט להתבלבל. אי אפשר להסביר את זה, זה פשוט קורה. מתפלק לך כן, מתגלגל החוצה מהלשון, פורץ במין מלמול עצבני.
הצורך לְרָצוֹת לא נולד אתמול. כילדה חולונית חמודה מבית טוב, ידעתי תמיד להגיד את הדבר הנכון. ידעתי לעשות את מה שיהפוך את ההורים שלי למאושרים, את המורים שלי למרוצים ואת החברים שלי לקרובים. זה לא אומר שזנחתי את מי שאני – נשארתי נאמנה לעצמי תמיד. אבל בואו נגיד שאני לא קולעת לתפקיד המתבגרת המרדנית. לפרוטוקול אציין שהיו שטויות מדי פעם בפעם, אבל עליהן לא אוכל לפרט.
אז החלטנו שאנחנו הולכות על זה. תכננו תסריט מופתי ותרגלנו תגובה לכל תרחיש אפשרי. התור שלנו לבר הגיע, הזמנו בירה ופיצה וחיכינו לגזר הדין. הברמן נקב במחיר ואני שלפתי את כרטיס האשראי מהארנק באיטיות. הוא לקח אותו מידי ותוך כדי תקתוק על מסך המחשב שאל: "לקחת שירות?". בנונשלנטיות מזויפת וחצי בדרך אגב, כאילו הוא מפר שיחה מעניינת עם חברתי, עניתי: "לא. תודה." וחזרתי לשיחה המרתקת שלי מבלי ליצור קשר עין. לקחתי את הקבלה, החזקנו את הכוסות ונמלטנו על נפשנו.
עשינו את זה!!! התרגשנו כאילו הלא הזה היה מכוון לכל קבצן שביקש תרומה ברחוב, לכל בוס שביקש להישאר עוד חצי שעה כי יש עומס, לכל בחור שחזר עכשיו מחודש בבסיס והוא מבקש ממש ממש ממש יפה.
חברה שיתפה איתי השבוע שהיא נכנעה לכן. מבוסמת בשעת לילה מאוחרת היא אמרה כן, במקום לא. הפעם לא התפלק לה, לא התגלגל מהלשון, לא מלמלה. זה דווקא התחיל ב'לא' נחרץ, שאחרי מסע שכנוע יסודי השתנה ל'כן'. האם היא אחראית לכן הזה? האם הוא בכלל היה יכול להימנע בהתחשב בסיטואציה? אפשר לטעון לכאן או לכאן. מה שבטוח הוא שלנו כחברה יש תפקיד מאוד מרכזי, ואנחנו נחליט לאן לקחת את זה. כמובן שהיא לא באמת הייתה צריכה את התגובות והפרצופים בשביל להאשים את עצמה, בשביל לאכול על זה סרט, בשביל להתחרט. אנחנו חוות את זה כבר מספיק בשביל למלא את המקום של החברה בעצמנו.
למה אנחנו לא בוחרים לעודד בנות להיות בטוחות בעצמן? לדעת להגיד לא – גם כשממש קשה. במקום להטיח בהן את האשמה חזרה כמו בומרנג – להטמיע בחברה את המשמעות המאוד ברורה של המילה לא. זה אמנם מאוד דומה: הברה אחת, שתי אותיות – אבל ממש אי אפשר להתבלבל. בנות צעירות גדלות לתוך ציפייה לעמוד בתדמית מורכבת יותר מפאזל 1,000 חלקים. תהיי חמודה אבל נחרצת. רכה אבל עקשנית. עדינה אבל בועטת. את יודעת טוב מזה, אל תעשי שטויות. תשמרי על עצמך, תדאגי לעצמך, אל תסמכי על אף אחד. אבל תמצאי בן זוג מבוסס, רציני. שישמור עלייך וידאג לך. אי אפשר להתפלא כשאנחנו מתבלבלות בכל פעם שנדרשת מאיתנו תגובה. מה התשובה שתתאים לכל מה שמצופה מאיתנו?
זה אולי נשמע מצחיק אבל להגיד לא בבר היה באמת קשה, ואני מתגאה בעצמי על זה. אני גאה גם בחברה שלי שאמרה לא, גם כשבסוף התוצאה הייתה עגומה. כל אחת מאיתנו צריכה להיות גאה בעצמה, להאמין באמת שלה ולא לפחד.
לא היא מילה שימושית, כמו שלום. אומרים אותה מאה פעמים ביום.
בבוקר, בערב, בקור ובחום. אז איך זה שעדיין קשה להגיד אותה, נכון?