אני עמית ואני מכורה.
כמה מאיתנו יכולים להגיד את זה? כנראה שכולנו. כמה מאיתנו אשכרה יגידו את זה?
כנראה שקצת פחות. אני עמית ואני ממש מכורה. מכורה מדי מכדי להוריד את העיניים ממנו. מכורה ברמה של לא יכולה להתנתק. מרוב שאני מכורה אני בחרדה כשהוא לא לידי. בטח הבנתם שאני מדברת על האייפון שלי. כל רטט מעביר בי צמרמורות, כל פוש גורם לאלפי דופמינים חמימים להשתחרר בכל הגוף, ואת האמת? אני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו.
זה לא קרה בלילה אחד. בדיוק כמו כל סיפור אהבה הרסני זה נבנה לאורך זמן – עד שכבר היה מאוחר מדי מכדי לעצור אותו. אני נוהגת להתלונן על התלות הזו שנוצרה בי. אני לא מעוניינת בה,מאוחר מדי מכדי לעצור אותו. אני נוהגת להתלונן על התלות הזו שנוצרה בי. אני לא מעוניינת בה,
ואני מודעת באופן מטריד לכמות הרעל שהיא מחדירה לחיי.
המונולוג הקטן הזה הוא כמובן כפוי טובה, מאחר והחיים שלי היו הרבה יותר מורכבים ללא אינספור האפשרויות שטמונות לי בכף היד. וכשאני חושבת על זה לעומק, תוך דקה אפשר להבין מה היא האפשרות המשמעותית ביותר במכשיר הזה, זו שבלתי ניתנת להחלפה ונעלה מכולן – היכולת להתחבר.
הדור שלי חולה, הוא סובל ממחלה קשה חשוכת מרפא. כולנו לוקים ב- FOMO כבר מגיל יחסית צעיר.
בערך מהפעם הראשונה שבה דחפנו לעצמינו מחשב קטן לכיס. זה התחיל בתקופת פוסט-אייסיקיו,
אי שם בימי הפייסבוק המביכים, פרה-אינסטגרם. לבומרים שבנינו מדובר על הפחד
מלהחמיץ (Fear Of Missing Out) והפחד הזה מחלחל לעוד שלל מקומות בחיינו.
אם הסתובבתם לאחרונה בעיר וחשתם תחושת מחנק קלה אלו לא רק אתם. בחוץ שוררת אווירה של
היפרוונטילציה כללית, שנוצרה כתוצאה מהחסך שצברנו בכל תקופת הסגר. במקביל, שמתי לב
שמתעוררים בסביבתי מקרים רבים של חולי כזה, "פומואיסטי", ונדמה לי שניתן לקשר בין שתי
התופעות. החזרה לשגרה הביאה איתה צורך לפצות ובגדול. בשנייה שכחנו מ-"כוח הנוח" וקפצנו
החוצה מתוך הטרנינג באותה מהירות שבה אנחנו עוברים מנושא לנושא בפיד. העמסנו על עצמינו
כלכך הרבה וכל זה רק מתוך הרצון (או הפחד) לא לפספס.
המעבר הכול כך קיצוני הזה בין השממה והשקט של הקורונה לכאוס על סטרואידים, הוא מראה לצורת החיים שאותה אנו חיים כל יום. אחרי האסון במירון עברתי על הפיד ובין עשרות הפוסטים והכתבות על החללים והאובדן, עולה לי פוסט על הטרנד החדש של בגדי הים. ואחר כך עוד אחד, הוא דווקא על סכנת החיים של צבי הים. והמוח שלי משחק את המשחק. הוא משייט בין כמויות התוכן האדירות שאני מנחיתה עליו במקצועיות. יש לי אפשרות לקבל ידע על כל נושא היום בלחיצת כפתור, אבל המחיר שמשלמים הוא גדול לא פחות מכמות הידע עצמה. הריצוד הזה מונע ממני להעמיק, מקשה עליי לתהות על קנקנו של עניין וחוסך ממני להקדיש לכל נושא את הזמן והמחשבה הראויים לו.
נחשול התוכן הגדול שמכה אותנו בכל פעם שאנחנו פותחים את הנייד מעמיק לנו את תחושות ההחמצה, את החשש האמיתי הזה והכל כך כן ופרטי שאנחנו חווים, בין אם במודע ובין אם לא. אנחנו משווים את חיינו לחיים לא הגיוניים, ואז באופן בלתי נמנע ממשיכים לתרום בעצמנו לגלגל הזדוני הזה של השיתוף.
לפעמים מרגיש שאנחנו מוכנים לעשות הכול בשביל רגע אחד שווה לסטורי. בשביל הזמנה למסיבה
מטורפת. בשביל פיסת נדל"ן בעיר (בעיקר אם היא לא באמת שלנו ואנחנו משלמים מכיר מופקע על
פיסת הנדל"ן הכי מטונפת שיכולנו למצוא). ובין כל זה אני חווה תסכול אמיתי שנובע מחוסר יכולת
לנהל זמן, ליצור סדרי עדיפויות ולבחור במה להשקיע את זמני.
לא תמצאו היום מסר או רעיון בסוף דבריי. הדבר היחיד שאני מעניקה לכם ולעצמי בטור הזה הוא תחושת ההזדהות. אני בטוחה שהתחושות האלה הן לא רק שלי. ובאופן די אגוצנטרי ואופייני לדור שאני נושאת את דגלו בגאווה, זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי. באופן פחות אגוצנטרי אני חולקת איתכם את התחושות האלה, ומקווה שמילותיי יביאו לכם נחמה.