השדים הכי גדולים שלנו טמונים בתוכנו. מדי פעם מוצאים את דרכם העקלקלה החוצה, דרך נקבי הגוף, ותופסים צורה מוחשית. משתלטים עלינו ברגעים הכי קשים שלנו, לפעמים גם מתפרצים לרגע אינטימי ונעים באנוכיות. כאילו מופיעים בתוקפנות וללא שליטה, אבל מי אם לא אנו עצמינו שולטים בשדים שלנו?
השדים הכי גדולים שלנו טמונים בתוכנו. לא ספונים בתוך ארגז ישן, לא מתחבאים מתחת למיטה. הם מעולם לא התרחקו או עזבו אותנו, ומעולם לא התקרבו מספיק כדי שנכיר. אף פעם לא חסרים, תמיד מתייצבים ברגע הנכון ובזמן הנכון – כמו שעון, כמו צו 8 למילואים.
רגעים אחוזי אימה כיבדו אותי בנוכחותם השבוע, עוברים בי כמו צמרמורת שמתחילה באצבעות הרגליים ועולה עד השערות שעל עורפי. הרחובות בוערים והלב שלי נשרף איתם. בתים קורסים ומתרסקים ואני רוצה לקרוס אליהם גם, אנשים מאבדים את רוח חייהם ואני מחסירה פעימה אחת כל פעם, לזכרם. כאבי מתגמד ונמחץ אל מול חורבנם של אלו שאיבדו את יקיריהם, של מי שבילו את לילותיהם בריצה אל מחסה ומי שקריאותיהם לישועה, החוזרות ונשנות, נפלו על אוזניים ערלות.
הפגנת הכח שאותה חיינו מעל לשבוע (אבל בעצם כבר יותר משבעים שנה) גבתה קורבנות רבים. קולות שילדים לא צריכים לשמוע כבר הפכו לחלק משגרת חייהם, חיפוש אחר המבנה המוגן הבא בזמן הג'וגינג הוא חלק מתכנון המסלול. לפעמים אני תופסת את עצמי מגיבה בנונשלנטיות האופיינית לי לאירועים שראויים להרבה יותר ממנה. אני נחרדת מרגע המודעות הזה שמזכיר לי שזה לא טבעי, לא כך הדברים צריכים להיות, מגיע לנו טוב מזה – לכולנו. עם כמה שהגינונים הללו כבר טמונים עמוק בתוך הדי-אן-איי שלנו, החיים האלו עדיין מוצאים דרך להפתיע אותי כל פעם מחדש. שום דבר לא הכין אותי למראה של ערים שלמות בוערות, מארגים עדינים של דו קיום נפרמים בברוטליות, הטלת מורא כללית כזאת שנמצאת אצלינו בבית. עמוק בתוכינו. מגיעה מבפנים ופורצת החוצה באנוכיות. כבר לא מתחבאת מאחורי דגלים ירוקים וצעיפי כאפייה, כבר לא מואשמת בניצול ציני של אוכלוסייה אזרחית, לא נרמסת על ידי מסרים מדוקדקים ששיננתי במהלך 4 שנים בדובר צה"ל. השדים הכי גדולים שלנו מצאו את דרכם החוצה דרך נקבי גופינו והעפילו ברוב חוצפתם על החן והיופי, על דרכי הנועם, על האחדות. למשמע קולות רמים ולמראה אגרופים מונפים התכסנו עלטה.
אינני יודעת איך נקום לשחר חדש אחרי הלילה הנוראי הזה שאנו שבויים בו. אין בדבריי משמעות פוליטית נסתרת או הצעה למהלך אסטרטגי צבאי. במלחמות ההתשה הקטנות שלי ברשתות החברתיות כבר הובסתי מזמן. כל שנותר לי הוא להשמיע את קול תקוותי. אמונתי בעם שלנו, בישראלי, שנתעלה על החושך ושנמצא בעצמנו את האור. שנדכא את השדים שלנו, נרעיב אותם ונתעלם מהם עד שיחדלו מלהתקיים. כי הם טמונים בתוכינו, והאחריות היא שלנו. שלי.