רבים שמעו את השם או נתקלו בשם דודי זוהר , אמא לאורי עדינה (4.5) ורני מארי (2.5) שהקימה בין היתר את המיזם "אמהות בחופשת לידה" .
לא הרבה יודעים שאחת מבנותיה של דודי היא ילדה שאובחנה באלרגיה ,בהמשך למקרה של אושר דרעי ז"ל חוותה דודי את המקרה על בשרה וכאן אנו מעלים את הסיפור האישי שלה.
כמה שזה טריקי ואיך אפשר להתלבט במה נכון לעשות… כשהיה את המקרה המאוד מצער של אושר דרעי ז"ל שאכלה בטעות חלבי כשהיא אלרגית לחלב- שמעתי מכל מקום קולות ששפטו אותה, שברור לחלוטין שהם לא צריכים לחיות את המציאות הנוראית הזה ולא מכירים את ההתמודדויות.
איך היא בלי מזרק? למה היא בכלל התמהמהה והתלבטה אם לנסוע למיון? איך בחורה עם סוף ככ טרגי, בכלל התלבטה?
אז בואו אני אספר לכם מה קרה לנו אתמול. לא קל לי בכלל לשתף, אבל אני עושה זאת למען הגברת המודעות לאלרגיות.
אתמול בערב, כמיטב המסורת- הבנות אכלו דובוני ויטמינים לפני השינה. רק שהחבילה האחרונה נגמרה וכל אחת קיבלה רק דובון אחד. נזכרתי שיש לי עוד חבילת דובונים והבאתי להן. לא העלתי על דעתי את תרחיש האיימה שהולך לקרות.
אורי עדינה בעודה לועסת את הדובון, עושה לי לא עם הראש. חשבתי שזה רק לא טעים לה, אז אמרתי לה לירוק לפח. היא ירקה ואז אמרה "חריף לי בלשון" ישר רצתי לקופסא וחשכו עיניי שראיתי שיש שם מוצקי חלב. ישר סביב הפה שלה הופיעה פריחה. מה לעשות? להזריק לה אפיפן? היא אכלה אולי אולי גרגר אפונה שיש בתוכו כמה כבר חלב? ישר הבאתי לה טיפות פניסטיל ואמרתי ליוני שההנחיות הן להזריק בכל חשיפה. בעודנו מדברים ומתלבטים, הופיעה לה גם פריחה בבטן והתלוננה שכואב לה הבטן.
שלפתי מסמך שהאלרגולוג הביא לנו שמראה שבמקרה של 2 מערכות- יש להזריק אפיפן. הלכנו לסלון לכיוון התיק עם המזרק ואז אורי עדינה הקיאה.
לא היה עוד ספק- יוני החזיק אותה ואני הזרקתי לה. ישר התקשרנו למדא והזמנו אמבולנס שהגיעו מהר מאוד. אורי עדינה התאוששה מהר מהזריקה וכשהם באו, היא הייתה במצב טוב.
ירדנו במדרגות לאמבולנס, היא אפילו קצת התלהבה, הכל על פניו נראה רגוע. היינו באמבולנס ולקחו לה מדדים ותשאלו אותי שאלות סביב האלרגיה שלה. בינתיים הגיע אמבולנס נוסף שהוא פינה אותנו לבית החולים. העבירו אותנו אליו, לא לפני שאורי עדינה הספיקה להקיא באמבולנס הראשון. גם שם הכל היה נראה רגוע- תשאולים, מדדים ואז אני רואה את הבטן שלה עושה גלים מטורפים ואני צועקת "מה קורה לה בבטן???" ואז גל ענקי של קיא הציף את כולה, את המיטה, את כל האמבולנס. היא לא יכלה לשבת כי כולה וכל המיטה מכוסים בקיא, אז כל הפינוי היה בעמידה שלה על קצה המיטה כשהפרמדיק ואני מחזיקים אותה. משם מהר מאוד הכל התדרדר- היא התחילה להתעטש, העיניים דמעו ונאטם לה האף היא לא הצליחה לנשום דרכו כלל והלשון שלה התחילה להתנפח. אומנם אנחנו גרים קרוב לבית החולים, אבל זה לא היה מספיק ונאלצו לתת לה זריקה נוספת באמבולנס.
הזריקה עזרה לה לחצי שעה וזהו, הייתה חייבת זריקה נוספת. נכנסתי למיון וחיברו אותה למכשירים לראות שהיא לא מפתחת שוק אנפילקטי של קוצר נשימה או משהו לבבי חלילה. היינו 4 שעות במיון בוולפסון להשגחה. חזרנו הביתה ב2 בלילה מותשות, עייפות ובטראומה. אי אפשר להבין עד כמה זה נורא לחיות בתחושה של הדבר הנוראי הזה שמרחף מעל הראש כל הזמן. כמה שאנחנו משתדלים ומנסים ונזהרים ונלחמים על העלאת המודעות- לצערי זה קורה.
פישלתי ואני אוכלת את עצמי על זה קשות. אני אתייסר על זה לעד.
כשחזרנו הביתה וכשהכל נרגע (אחרי המקלחת של שתינו לשטוף את ה3 סבבי קיא שהיו עלינו במשך כמה שעות) שאלתי את אורי עדינה אם היא כועסת עלי. היא ענתה שלא. שאלתי למה? ענתה "כי זה היה בטעות".
נשבר לי הלב.אז מה אני רוצה להגיד? שלהיות הורים לילדה אלרגית זה לחיות בחרדות יום יום. זה כל טלפון מהגן- התקף לב שקרה משהו. זה לפחד לשלוח אותה לכל מקום- לגינה, לחברים, ליום הולדת. איך אתם יכולים לעזור? תהיו טובים וסבלניים לילדים אלרגים. הם לא בחרו בזה ואין שום הורה בעולם שייחל את זה לבן שלו או לכל אחד אחר בעולם. בגן שעשועים- אל תביאו חטיפים אלרגנים לילדים שיאכלו על המתקנים (עדיף בלי שום אוכל זה סתם מלכלך) תעשו ימי הולדת בלי אותו אלרגן- נכון, זה הכי קל להזמין פיצה והכי טעים עוגה חלבית, אבל הילדים אוכלים ומסתובבים ומורחים בכל מקום ושלא נדבר על זה שאורי עדינה רוצה גם לאכול כמו החברים שלה ולא את הפיצה שאמא מכינה בשבילה.
בשבילכם זה מאמץ מיוחד פעם בשנה, בשבילנו זאת המציאות חיים המלאה בפחדים וחרדות וסכנת חיים אמיתית יומיומית שאיתה אנחנו מתמודדים.
בריאות לכולם.
