על רבע עוף ואחמדיניג'אד

לא קל לגדול עם גבה מחוברת. לתהות לעצמי בימי השואה בבית הספר היסודי למה לי אין סיפורים של הסבים שלי לספר? ובכלל, איך זה שאני היחידה בכיתה שאין לה חצי כזה וחצי כזה, או כמו אלה המוגזמים שרבע אחד שלהם מגיע ממזרח אירופה, הרבע השני מצפון אפריקה וחצי נוסף מהצד השני של הכדור. אני פשוט – פרסיה. או אירנית? איך כדאי להגיד? כי אירנית נשמע כמו אָטוֹם ואחמדיניג'אד ופרסי נשמע כמו אורז או חתול. אז אולי זה עדיף. וצבע העור שלי כהה משל כולם והשיער שלי מקורזל, אבל לא ממש מתולתל. ואני רזה כזאת, אבל לא מהסוג הרגיל אלא מהסוג שגורם לך לשמוע חמש פעמים ביום את צמד המילים – רבע עוף. כזה שמשום מה מאפשר לאנשים להתייחס לגוף שלך, לא משנה מה הסיטואציה שבה נמצאים. אבל זה כבר לטור אחר. כשאמא וסבתא מדברות פרסית בניהן אני לא מבינה. גם אחיות שלי לא, זה לא מוזר. אנחנו פשוט לא מבינות. היום ברור לי לגמרי שאני לא מבינה פרסית כי לא רציתי להבין. כי השפה הזאת הייתה זרה והיא הייתה של אמא ושל סבתא. לא שלי. אני לא רציתי להבין פרסית, לא רציתי להיראות פרסיה, ובנינו, הייתי מעדיפה אם הייתי מתברכת בגנים פולנים, עם עור בהיר ושניצל לצהריים במקום חורשט.

זה קרה לאט לאט ובזהירות שהתחלתי לענות לשאלת מאיזה מוצא אני בגאווה. "פרסיה, 100 אחוז, משני הצדדים". אולי אפשר לייחס את השינוי הזה לעובדה שהתחלתי למרוט שערות בין הגבות אבל מניחה שגם לתהליך ההתבגרות שלי יש צד בעניין. פתאום התחלתי להציב לעצמי מודלים אחרים, כאלה שמתאימים לי, ולתרבות שלי. הקפתי את עצמי באנשים משכילים ומעניינים, שרואים באיראן עוד מעבר לאורז, אטום וחתולים. התחלתי מההיסטוריה, והמשכתי לתרבות, למוזיקה, לשפה. מצאתי את עצמי מאזינה בריכוז לשיחות הטלפון היומיות של אמא עם האחיות שלה, מנסה לתפוס מילים שאני מזהה בשטף המילים ההולך ומתגבר. מדי פעם שמה לב להבדלים בין הפרסית של הסבתות שלי. של סבתא רחל יותר ארוכה ומתנגנת, בעוד ששל סבתא ג'מילה (שרה, בשמה העברי, או כמו שהייתי קוראת לה בפני חברותיי) רציפה, בעלת עיצורים מדויקים. התחלתי לשאול על הסיפור שלנו, על החיים בטהרן של לפני המהפכה, על המשפחה, על ההגעה לארץ. הפכתי להיות סאקרית של אוריינטליות. לפני כמה שבועות קניתי כרטיסים להופעה של לירז צ'רכי ולקחתי איתי את בן הזוג האשכנזי שלי שנהנה בדיוק כמוני, אם לא יותר, מכל רגע. 60 דקות של הפרסית של הבית שלי, משולבת בהפקה מוזיקלית עכשווית ואיכותית שגרמו לי להנאה רצופה שלא הפסקתי לדבר עליה במשך חודש.

אחד משיאי השבוע שלי היה מסיבת החינה של בת הדודה שלי, שמתחתנת בקרוב. כמעט חודשיים דודה שלי עמלה וטרחה על ה-"דוהרה" (מסיבה שעושים בדרך כלל רק עם נשים) כדי שיהיה הכי מוצלח. כשהגעתי, גדוד של כחמישים נשים פרסיות בשנות השישים לחייהן קיבלו את פני באאוטפיטס שהם שיא האופנה ועינטוזים קופצניים לצלילי המוזיקה הפרסית שהדיג'יי הפיק דרך הרמקולים הפועמים. על השולחנות ממתקים פרסים (כאלה שיש להשיג רק בלוס אנג'לס) וסלסלאות של מתנות קטנות של חינה. במרכז המעגל בת הדודה שלי רוקדת בחצי אי נוחות שתתפוגג עוד מעט ולצידה בן הזוג האנגלו-סקסי שלה, מעונב ומיוזע, שמענטז גם הוא לא פחות. מחזה מעניין לעיניים. גם למי שמגיעה ממשפחה שמדי פעם פוצחת בריקודים מהסוג הזה בארוחות שישי, היה קשה לטבול רגל במים ולהשתלב מיד בחגיגה. הערב המשיך למנה ראשונה של גונדי, עוד ריקודים, עוד שתיה, ארוחת ערב – שכללה את כל סוגי האורז שאתם רק יכולים לדמיין לעצמכם, עוד סוכריות עפות באוויר, עוד נשיקות על שתי הלחיים, עוד צהלולים.

ולרגע אחד קטן הרגיש כאילו כל הסיפור מתנקז לערב הזה בדיוק. כזאת המשפחה שלי – שמחה, רועשת, חונקת מאהבה ומדאגה. כזה האוכל אצלי בבית – ירוק, סמיך, ריח חזק, אבל טעים לא מהעולם הזה. כזאת השפה שלנו – לפעמים מתנגנת לפעמים חדה, לא ערבית, רק האותיות דומות. כזאת הסבתא שלי – יושבת על הספה מודאגת מהלכלוך שיצטרך להתנקות במשך כל הלילה. זה המראה שלנו – עיניים גדולות, הרבה שיער, תמיד קצת שונה ממודל היופי המוכר והאהוב. זה הטבע שלנו – לרוץ עשר פעמים מהחצר למטבח כדי לראות אם יש מה לעזור, למרות ש-"באמת שאין צורך, תחזרי לרקוד". כאלה אנחנו – זאת המשפחה שלי, הפאמילי (خانواده) שלי, זאת אני.