סיפור לשבת-"השכונה"

סיפור לשבת-"השכונה" מאת ליאור אברהם.

"היום אתה מת, יא בן זונה. היום אני גומר אותך. אמא שלך תבכה עליך היום".

התכופפתי להרים את הלבנה שהייתה מונחת שם ורציתי לדפוק לו אותה בתוך הראש. אם האנשים שעברו שם לא היו תופסים אותי הייתי גומר אותו היום. יצא ממני השטן, ולא יכלתי לעצור את זה. מי זה האפס הזה שידבר אלי ככה?!

עוד פעם אחת הוא מסתכל עלי ככה אני דוקר אותו בעין. חתיכת מניאק, אפס. אם הוא גבר שידבר על אמא שלי ככה מולי.

זבלים כמוהו צריכים ללמד לקח. פעם אחת אתה נותן למישהו להרים את הראש פה, הוא יורד לך אותו בהזדמנות הראשונה.

הוא יודע שעוד נגיע אליו. לא היום, לא מחר, אבל יום אחד נחכה לו מתחת לבית, ב"זירה" או במרכז.ראיתי שהשכנים מלמעלה שמעו את הצעקות והזמינו משטרה. כולם פה יודעים שהיא לא תגיע. כל הכחולים שלהם בעולם לא מסוגלים לגעת בנו. ג'סי זאת השכונה שלנו ומי שידבר אחרת יקבל את המכות שלו כדי להבין את זה.

תקשיב טוב מה אריק אומר לך: כולם פה עם דוקרנים, סכין קפיצית או אגרופן. מי שיפתח את הפה שהמשטרה תבוא, אנחנו נגיע אליו.

היחידים שיש להם פה הגנה בג'סי זה נשים וילדים. גם הם יודעים, מה שרואים – לא מדברים.לקחתי את האופניים ונסעתי משם כי הרגשתי שהדם עולה לי לראש וכל היום הזה בא לי לא טוב.ניסיתי לבקש מעמי להסתדר על איזה חומר אבל הבן זונה התחיל להביא חומר במחירים של קניון, אז עישנתי חרא חומר שמצאתי במזרן.

אם אני עושה בלילה קולות של עכבר, זה מהרעל שהזבל הזה עירבב לי שם.פעם היינו באים לזולה, משתכרים ומעשנים בלי פחד.

מאז שנכנס המניאק החדש של התחנת משטרה אפילו בזולה כבר לא בטוח. שנה שנתיים החרא הזה ירצה להתקדם וילך מפה.

אכלנו כבר עשר כחולים כמוהו. הם עושים פוזות למפקדים שלהם, כתבות בעיתון שניקו את הפשע מהשכונה ומתקדמים הלאה.

חשבו ישימו תחנת משטרה באמצע השכונה, יהפוך להיות פה ניו יורק.לאף אחד פה אין באמת חלומות, רק אני מעז לחלום לפעמים.

החלום שלי זה להיות כמו עמרני, ראש ארגון פשע. הבן אדם מלך. שולט בכל השוק, מתעסק בדברים הגדולים, לא התפרצויות או סתם אלימות.

לבן אדם יש צבא וזה כבוד שאפילו אבא לא נותן לך.

אני אומר לך את זה בתור מי שראה את אבא שלו מפוצץ את אמא על כלום בסלון. הייתי בבית, ואם זה היה היום, הייתי גומר אותו בדקירות. בחיים לא מרימים יד על אישה.

אפס קטן. יש לו מזל שהייתי אז בן 8.אמא שלי זה כל העולם. וואלה מי שיגיד משהו על אמא או יתקרב אליה, מת היום. לא רואה בעיניים שזה קשור לאמא.רק השבוע היא רצתה לרשום אותי לפנימיה בגלל הוראה של השופט.

מסכנה, היא רוצה שיצא ממני משהו ובאמת מנסה. שהגענו לשם הבחור אמר לה שאני צריך לשכוח מלראות את הבית. או פנימיה סגורה או כלא. איזה מטומטם אומר דבר כזה לאמא? מי לוקח את הבן שלה?

אם לא היה לי כבוד כזה לאמא, לא הייתי מסכים. אבל נשארתי שם.היו שם איזה כמה שלא באו לי טוב אבל אמרתי לעצמי, אריק, צמצם אלימות. תנשום, למה יש מצב הם מחוברים עמוק וזה יגמר לא טוב. אתה אף פעם לא יודע אם מולך עומד כבד או סתם פלצפן. בלעתי את הכבוד בשביל אמא.

ת'כלס נראה לי כולם שם עבריינים כבדים לשעבר.היה חודש קשה. עשו לי טירונות פה אבל ביננו, הרגשתי את כל השרירים ונהנתי מכל רגע. פתאום לא בא לי להרביץ לאף אחד. קיבלתי חניך מצטיין ומלא כבוד עשו לי הח'ברה. הייתם צריכים לראות איזה מסיבה הרימו פה אחרי החודש, ואני במרכז. רק קריסטל פעם הצליח להעיף אותי כזה גבוה כמו המסיבה הזאת."דוברמן", המדריך שלנו, שהיה איזה קצין בצבא, נתן לי את המפתח של הפנימיה לשבוע.

בחיים לא האמינו בי ככה כמו שדוברמן מאמין בי.אני אומר לך, שמאמינים בבן אדם, הוא יתן לך את הכל בחזרה.אז עכשיו קצת השתנה החלום. מלהיות חיל בצבא של עמרני, למישהו שהוא חייל בצבא האמיתי. אבל איפה יקבלו אותי? נראה לי מקציפים אותי פה בהבטחות. מי בכלל יאמין לעבריין כמוני?

יש לי כמות תיקים במשטרה, שאומרים שיש שם מדף על השם שלי.דווקא שחזרתי לג'סי לבקר באתי בטוב, אבל הרגשתי שהמקום הזה לא מתאים לי יותר. בא לי משהו אחר.קרויאטרו ישר ראה שהגעתי, נתן לי חיבוק של אח על אמת. רציתי לעלות להתקלח אבל הוא ביקש ממני טובה, הוא היה חייב כסף ורצה שאמכור לו איזה כמה גרם.אמרתי לו שאני לא מתעסק בחרא הזה יותר."הלכת לפנימיה, פתאום אתה משתין על חברים שלך.

שכחת מי גידל אותך, יא סמוי?" הוא ישר צעק עלי, שכל השכונה תשמע. בחיים הוא לא השפיל אותי ככה מול כולם. לקרוא לי סמוי?!אמרתי לו שלא מתאים לי להסתבך. יש לי סיכוי לצאת מפה וחלאס. אני לא אריק של פעם. אני לא זוכר בדיוק מה קרה אבל הוא חזר עם בקבוק שבור וניסה לדקור אותי בצוואר. כנראה היה בקריז.לא הייתה לי ברירה אז דחפתי אותו. הוא קם כמו איזה מטורף לקפוץ עלי ולא יכלתי לברוח.הוצאתי סכין ורציתי רק לאיים עליו, למה מי דוקר אח באמת?

אבל משהו בטירוף שלו השתולל לי בין הידיים והסכין נכנס בו. כל המתח הזה מהפנימייה והצבא, בלי סמים, אני לא מאה.ניסיתי לעצור את הדימום אבל הוא מת לי בידיים כמו איזה כלב.ראיתי איך כל החלומות שלי מתים איתו ביחד. אמא לא תסלח לי על זה בחיים.שהמשטרה באה כבר הכל היה ברור. אני מלא בדם, הסכין ליד וקרואיטרו מדמם למוות.איזו טעות של רגע. יש בג'סי כהן מלא כבישים עם כניסות ויציאות, אבל אנחנו, הח'ברה של הזולה, לא נוכל בחיים לצאת מכאן.

*אהבתם את ה #סיפור_לשבת? מוזמנים לסמן לייק, להגיב, לתייג חברים שיאהבו אותו גם ולעקוב . כל חמישי, סיפור חדש בפייסבוק של ליאור אברהם.