על רקע משבר הקורונה: והמרכז לאמנות דיגיטלית חולון מציגים שתי תערוכות חדשות במרכז: "לשהות עם השאלה" ו"שרף אורנים"
התערוכה הקבוצתית "לשהות עם השאלה" מעניקה התבוננות אל מול תחושת הביטחון שנעלמה מהמציאות של חיינו מאז פברואר 2020 והרצון האינטואיטיבי הנוכחי להמשיך ולהתמודד עם העולם בכלים שהתאימו לפני המגיפה. התערוכה ממפה אסטרטגיות חדשות של פעולה בתוך עולם המשתנה תדיר – הרעיון המרכזי בפרויקט הוא אפשרות לחיות בתוך הלא נודע, לחיות עם השאלה ולא לנסות לפתור, לעקוף או לנצח אותה.
אוצר: מאיר טאטי
התערוכה "שרף אורנים" אשר תיפתח בחלל הפרויקטים של המרכז, עוסקת במסורת הישראלית של פיקניק משפחתי ביערות האורנים. האמנים בפרויקט מתייחסים לבילוי זה מנקודות מבט שונות, ויחד יוצרים סט לסצנה המשפחתית. הדיאלוג ביניהם מייצר תפאורה כנה שמאפשרת בחינה מעמיקה של הדימוי הישראלי והמשפחתי, ושל החוויה האישית.
אוצרת: נגה רוזמן
האמנים המשתתפים בתערוכות:
איתן בן-משה, גיא דוביוס, דגלאס פולסון, דנה ונציה, מוטי מזרחי, מרקוס קואטס, פיי שפירו, קימ טייטלבאום, ריקי אלקיים, שגית מזמר, ארז אוזן, תמר אוסטרהוף
התערוכות תפתחנה לקהל הרחב במרכז לאמנות דיגיטלית במוצ"ש ה-22.03.12 בשעה 20:00
התערוכה "לשהות עם השאלה" מתמודדת עם הרצון הפנימי של בני האדם לכך שהמציאות תחזור לחודש פברואר 2020, לרגע הספציפי שבו הכל היה הגיוני ומוכר עדיין. הוירוס שינה את תחושת
הביטחון והסדר להמוני אנשים, תחושת הביטחון שנלקחה נוכחת יותר ויותר בחיי היום יום. הרצון לשמר את מה שהיה, חוסר ההבנה שאנחנו צריכים לייצר כלים חדשים כדי להתמודד עם הסיטואציה
הלא מוכרת, היא מה שמונעת מהחברה להתרגל לקיים כרגע ולהיות נוכחים. למעשה אנו משתמשים באותם כלים – כלי ״הקדם וירוס״ שלנו – כדי להתמודד עם המציאות שנכפתה עלינו. זאת הישארות קלאסית במצב של פוליטיקה שמרנית – הרצון לשמור את המצב הקיים בכל מחיר, יחד עם געגוע לעולם טוב שהיה בעבר.
התערוכה 'להיות עם השאלה' מבקשת למפות אסטרטגיות חדשות של פעולה בתוך עולם משתנה תדיר. הצעת העבודה המרכזית היא האפשרות – המאוד לא פשוטה לנו כבני אדם – לחיות בתוך הלא נודע, לחיות עם השאלה ולא לנסות לפתור, לעקוף או לנצח אותה; האי סדר כאן ולהשאר. מה שניתן הוא לייצר כלים או כיווני מחשבה שיעזרו לנו להיות נוכחים במציאות ולא לסבול כל כך תוך כדי – הודאות היא שתמיד תהיה אי ודאות, הוירוס רק משקף את מה שידענו תמיד.
העבודות בתערוכה מקיימות סביבות הפעלה עבור הצופה במגוון מדיומים: וידאו, מיצב, רישום, סאונד ופיסול ומחוללות מרחב פעיל של למידה והתבוננות. הצופה אינו פסיבי, אלא נמצא במצב של לימוד דרך הפרקטיקות השונות שעבודות האמנות מקיימות. זהו מרחב אנרגטי של שינוי שמוצא את דרכו אל הצופה.
חלק מהעבודות בתערוכה בוצעו במסגרת תכנית הרזידנסי של המרכז לאמנות דיגיטלית המתקיים בתמיכתו הנדיבה של מפעל הפיס.
על העבודות:
"אמא אופיום" היא פרי מחקר של האמנית שגית מזמר אודות התמכרויות לסמים בכלל ושימוש באופיאטים בפרט. מזמר התייחסה במחקרה לייצוגים מוקדמים של טקסי אופיום ובמקביל קיימה במשך שנתיים שיחות עם מתמודדים עם התמכרות לאופיאטים.
בהצבה ״מוסיקה לפרפר נכחד 2״ האמן איתן בן משה מניח סידרה של מזרנים מעוצבים שבקצה שלהם מונח מובייל שמייצר צלילים, הצופה מוזמן לשכב על המזרן ולהכנס למצב של מדיטציה, להיות מופעל על ידי הסאונד ולהיות נוכח ברגע. מנוחה היא כלי משמעותי שלעיתים אנחנו שוכחים את החשיבות שלו.
עבודת הוידאו המוקדמת של מוטי מזרחי – ״ריפוי״ מורכבת מסדרה של פעולות על הגוף שלו ושל משתתפת נוספת, שמתפקדות כמעט כהנחיה לריפויו של הגוף החולה והכואב. מוטי מזרחי, האמן הבולט ביותר שעסק בריפוי שאמנסטי בישראל של שנות ה 70, התמקד באופן אינטנסיבי בפצעים גופניים כסממן למתח שבין חיים ומוות, שבין רפואה ומחלה.
בעבודה של דנה ונציה "המרחב האמורפי של היכרות אינטימית"
האמנית מתפקדת כגורו אשר פונה אל הצופה ומזמין אותו להכנס למסע תודעתי בליוויו של הגורו ויחד עם הגורו. דרך המסע הצופה יוכל לקבל כלים משמעותיים שבאמצעותם יוכל להיות ולנכוח בהווה, וכאלה שבאמצעותם יוכל להבין את העולם שבו הוא מתקיים.
בעבודתה של פי שפירו – "כמה אהבה עוברת", הצופים מוזמנים להכניס את היד לתוך קופסה ורק במידה ויתקיים מגע עם יד של צופה נוסף השיר יתחיל להתנגן, בתקופה שבא המגע הוא לא דבר מובן מאליו, האמנית מציעה לנו לחזור לבסיס של הקיום האנושי דרך מגע וקול.
בעבודתו של דגלאס פולסון (ארה״ב) תושבי ג'סי כהן קיבלו שאלה והיו צריכים לענות עליה ולתת במקומה שאלה פתוחה חדשה, שבתורה הופנתה לאדם אחר, כך נוצרו שרשראות של שאלות ותשובות ששופכות אור על הזמן הנוכחי ומחשבות על מה באמת מעסיק אותנו היום
בתערוכה משתתפים: איתן בן-משה, גיא דוביוס, דגלאס פולסון, דנה ונציה, מוטי מזרחי, מרקוס קואטס, פיי שפירו, קימ טייטלבאום, ריקי אלקיים, שגית מזמר.
~~~
התערוכה 'שרף אורנים' של האמנים ארז אוזן ותמר אוסטרהוף עוסקת במסורת הישראלית של פיקניק משפחתי ביערות האורנים. הפיקניק כמפגש חברתי ומשפחתי בטבע הוא בילוי מועדף על ישראלים רבים, בימות הקיץ החמים, בחופשים או בחגים כאשר הם פוקדים את שטחי קק"ל. על האש ביום העצמאות או הפיקניק בשבת בבוקר הם מפגן של ישראליות שטומן בחובו הרבה מעבר לקבב שרוף ובירה קרה בגיגית קרח. האמנים בפרויקט מתייחסים לבילוי זה מנקודות מבט שונות, ויחד יוצרים סט לסצנה המשפחתית. הדיאלוג ביניהם מייצר תפאורה כנה שמאפשרת בחינה מעמיקה של הדימוי הישראלי והמשפחתי, ושל החוויה האישית.
המיצב, המוצג בחלל הפרויקטים של המרכז לאמנות דיגיטלית, מתייחס ליערות אורנים בארץ ולהיסטוריה שלהם, וכמו כן למסורת הבילוי שנוצרה סביבם. אוצרת: נגה רוזמן.
התערוכות תהיינה פתוחות לקהל הרחב החל מה-13/03/22 ועד ה-.22/06/22.
שעות פתיחה: ימי ג' 16:00-20:00, ד' 14:00-18:00, ה' 14:00-18:00, שבת 11:00-15:00.
המרכז לאמנות דיגיטלית – האמוראים 4 חולון, 03-5568792. www.digitalartlab.org.il
אודות המרכז לאמנות דיגיטלית חולון:
המרכז לאמנות דיגיטלית נוסד בשנת 2001 בחולון. המרכז הינו אחד מגופי המדיטק והוא פועל בשכונת ג'סי כהן. הוא יוצר נקודות מגע והשקה בין אמנות, חברה, מחקר וטכנולוגיה ומפתח סביבות רב תחומיות, מציג תערוכות נושא של אמנות ישראלית ובינלאומית עכשווית, יוצר פרויקטים ממושכים עם קהילות מקומיות ויוצרים, וכולל פלטפורמות שונות דוגמת ארכיון וידאו ארט ואמנות ציבורית, רדיו חלאס לסאונד ומוסיקה ניסיונית, מעבדת מקס לייצור באמצעים דיגיטליים ואנלוגיים, כתב העת מארב, חדר מוזיקה, בית דפוס ועוד.