מחר(חמישי) אמורה לפרוץ שביתת אזהרה של הצוותים הרפואיים במחאה על האלימות שהתרחשה בבית החולים הדסה.
נופר קררו אסלן שאמא שלה נרצחה בצורה מזעזעת על ידי מטופל במרפאה שלה.משתפת אותנו בטור אישי שכתבה בעקבות הארועים
בוקס בבטן – ככה זה מרגיש לי כל פעם מחדש כשיש איזו ידיעה על עוד מקרה של אלימות כלפי צוות רפואי. התכווצות וחרדה – בבקשה שלאף אחד לא קרה הנורא מכל.
ואני קוראת את התגובות, בבוקר שאחרי, ואני רואה את השיח הזה שמונע מכל כך הרבה מנגנוני הגנה בלתי נשלטים שלנו.
אני שומעת את אותם ניסיונות "להרחיק" ולספר לעצמנו למה "לנו זה לא יקרה" .
האלימות היא חוצת מגזרים ועדות ותרבויות (אז תענו לי שסטטיסטית יש מקומות אלימים יותר ואלימים פחות- וזה נכון) ואני כאן כדי להזכיר לכולנו ובעיקר לקברניטי המדינה שכנראה נורא נוח להם לשכוח, להתעלם או פשוט לחשוב שזה לא יכול לקרות שוב .
אימא שלי נרצחה בעבודה שלה היא התעוררה לעוד יום שגרתי ופשוט לא חזרה הביתה .
אימא שלי נרצחה בדרך מזעזעת ומחרידה על ידי מטופל שלה .על ידי אדם שיכול היה להיות סבא שלי.
יהודי שאפילו הגדיל ראש וחבש כיפה לאורך כל המשפט
שלולא "משוגע" לא מישהו ש"נטרפה עליו דעתו והיה בהתקף פסיכוטי"אדם שהתהלך בתחושה שמותר לו
וזו תחושה שמתהלכים איתה הרבה יותר מידי אזרחים במדינה הזו-חילוניים, חרדים, יהודים וערבים.
ואם הייתה פה "קצת" הרתעה זה היה נראה אחרת
את אימא שלי אי אפשר להחזיר אבל את הרצח הבא עדיין אפשר למנוע
זו פצצה מתקתקת שאנחנו לא יודעים מתי תתפוצץ.
אמא שלי-אני אוהבת אותך ויש דברים שאני כבר לא יכולה להישאר אדישה אליהם