המדיטק והמרכז לאמנות דיגיטלית מציגים:
"תנועה ערה"
תערוכה על תנועה אנושית במרחבי הגבול
וקונצרט חגיגי ואחרון של 'תזמורת החריקות' עם סיום פעילותה שנמשכה כעשור
התערוכה "תנועה ערה" עוסקת בתצורות שונות של תנועה במרחבי גבול ובעקבות שתנועה זו משאירה בעולם. בתערוכה עבודות צילום, פיסול, ציור, וידאו ופרפורמנס שבמרכזן תנועה ויחד מספרות סיפור דרך תנועה. התערוכה מעלה שאלות על הסימנים שמשאירה תנועה בחומר? כיצד ניתן לחלץ את הסיפור של תנועה ממרחב שהתרוקן? איזה סוג של מחווה נוצרת
מהמפגש של תנועה ומגבלה?
בערב הפתיחה תוצג עבודת הפרפורמנס ״דרוכות״ של נועה דר ומיכל סממה בגרסה מיוחדת שנוצרה עבור התערוכה.
בין האמנים שמציגים בתערוכה:
מאי זרחי, גסטון צבי איצקוביץ, עלמה יצחקי, טליה הופמן, נרדין סרוג׳י, תמר גטר, יורם בלומנקרנץ, אלא הית׳ם, דן רוברט לחיאני, מיכל סממה ונועה דר.
אוצרת: אביטל ברק
במסגרת ערב הפתיחה, יתקיים אירוע סיום מרגש ואחרון של 'תזמורת החריקות' הפועלת במרכז בעשור האחרון, באירוע יבוצעו יצירות חדשות של עמית פישביין ויוסף זיט, ומפגש מוסיקלי של אורחים אשר ליוו את הקבוצה לאורך השנים
אירוע פתיחת התערוכה יתקיים ב- 2 ביולי 2022 , מוצ"ש 19:00
מופע תזמורת החריקות יחל בשעה 19:00
פרפורמנס ׳דרוכות׳ בשעה 20:30
העולם שלנו עמוס בתנועה, הכל זז כל הזמן, אנשים וסחורות נעים ממקום למקום ללא עצירה. רק מגפת הקורונה הביאה לעצירה כמעט מוחלטת של התנועה לרגע, וגם זה לא החזיק לאורך זמן. הכלכלה הגלובלית מבוססת על שינוע של סחורות מצד אחד לצד השני של העולם ועל תיירות המונית. מדע וטכנולוגיה מתקדמת אפשריים בגלל תנועה של ידע ושל תשתית שעוברת מתחת לימים ולאוקיינוסים.
תנועה היא מפתח מרכזי להבנת העולם שבו אנו חיים. כשהיא נעצרת או נעלמת זהו סימן שמשהו קרה, וכשהיא מוגבלת אנחנו מיד מרגישים שלקחו לנו את החופש. התערוכה ״תנועה ערה״ מתמקדת בתנועה גם כשהיא אינה נראית לעין, גם כשנעצרה, מחפשת את העקבות והסימנים שהיא השאירה במרחב, בחומר, בחוויה.
התערוכה מהווה הזמנה להתבונן בעולם מבעד לפרספקטיבה קינטית – ששמה במרכז את התנועה: של אנשים, של ידע, של מסורת, ודרכה להבין את העבודות השונות ואת היחסים המתקיימים ביניהן באמצעותה. אלמנט התנועה והעקבות שלה מרכזי לכל אחת מהעבודות המוצגות בתערוכה אך הוא גם החוט המחבר ביניהן ויוצר סיפור המסופר מנקודת המבט של התנועה. דרך עקבות התנועה נחשפים הכוחות השונים הפועלים על המרחב, כוחות גלויים או שקופים, שמעצבים אותו, מכתיבים את נתיבי התנועה בו, את מה מותר ומה אסור. אך לא מדובר רק בסיפור על יחסי כוח היררכיים – מי גירש את מי, מי הכריע את מי, אלא גם בסיפור של מפגש: של תנועה אנושית שנפגשת עם מרחב ומשאירה עליו סימן,
במסגרת ערב הפתיחה יתקיים אירוע סיום מרגש של תזמורת החריקות הפועלת במרכז בעשור האחרון, באירוע הסיום יבוצעו יצירות חדשות של עמית פישביין ויוסף זיט, ומפגש מוסיקלי של הקבוצה ואורחים מהעבר.
אחרי עשר שנים של עבודה משותפת מסיימת תזמורת החריקות את פעילותה. התזמורת בהנחיית אמנון וולמן, דן ויינשטיין ותום סולוביציק, היא קבוצה של לא-מוזיקאיות העוסקות בהקשבה ובנגינה משותפות ומקיימות רב-שיח ארוך טווח. התזמורת ביצעה יצירות רבות שנכתבו למענה, ושיתפה פעולה עם מלחינים ומוזיקאים מקומיים ובינלאומיים לאורך השנים. לאירוע הסיום שותפי עבר יגיעו וינגנו ביחד עם התזמורת.
חברות וחבר התזמורת המשתתפים: ציפי דבאח, דובה לבנון, רותי לוי, דינה מנחם, דורית פינטו, לאה פוני, שוש צ’רכי, יוסף זיט, טל חנן ועדה רחמים. ומרחוק מאוד: ג׳וליה אלמוג ז״ל ומרים כהן ז״ל.
בין העבודות בתערוכה "תנועה ערה":
עבודת הוידאו 5 Studies של מאי זרחי עוסקת בצורה ישירה ומפורשת בתנועה ומפגישה בין מחול, וידאו ואנימציה במרחב ביניים מדיומאלי בו נקודות מבט משתנות תדיר, מהדהדות את חווית הצפיה וחווית הביצוע לסרוגין. בחמישה מחקרים ויזואליים קצרים, שהם בעצם חמש סקיצות של מפגש בין גוף, מצלמה וקו, נבחנת תנועה: תנועה של גוף אחד – גוף הרקדנית הנעה בחלל, גוף מאומן, מתורגל, שדובר את שפת המחול; תנועה של מצלמה והצלם שמאחוריה ביחס לתנועת הרקדנית; תנועה של קו, המשורטט באופן ידני פריים אחר פריים בטכניקה תובענית המכונה Rotoscoping, כאשר אט אט הצטברות הפריימים המצוירים הופכת לשטף וזרימה. מחיבור שלוש התנועות האלה יחד מורכבת הכוריאוגרפיה של העבודה.
סוף דרך חברון הוא פרויקט חדש של גסטון צבי איצקוביץ המתעד את המרחב המתמלא והמתרוקן מחוץ לקבר רחל ומחסום בית לחם בירושלים בשעות הבוקר המוקדמות, בזמן שהפועלים הפלסטינים מחכים לעוד יום עבודה ורגע אחרי שעזבו. במשך שלוש שנים נוסע איצקוביץ מספר פעמים בשבוע מוקדם בבוקר לקצה דרך חברון – הדרך שחיברה בעבר בין ירושלים לבית לחם והיום נקטעת בחומת ההפרדה. לאורך השנים נוצרו לו יחסים עם הפועלים שעוברים במחסום מדי בוקר. הצילומים ועבודת הסאונד המלווה אותם מתארים את רגע הביניים, את זמן ההמתנה לפני עוד יום עבודה. ההמתנה נרשמת במרחב, בזולות הפרוביזוריות מתחת לעצים הפזורים בשדה ובהשתנות שלהן בהתאם לעונות השנה.
הפסל Titled של נרדין סרוג'י מביא לתערוכה תנועה שקפאה. באובייקט הנראה כבית-תפילה ובתוכו דמות פשוטת ידיים נטענת הסימבוליקה הנוצרית במשמעויות של חולין. במבט ראשון עולה המחשבה על ישו הצלוב, אך מבט מקרוב מגלה שמדובר בגופה המאומן של שחיינית ברגע הקפיצה לשחיית פרפר. התנועה שנעצרה נדרכת באמצעות הקרנה דיגיטלית מהבהבת הכלואה בתוך קופסת התפילה הלבנה. סרוג׳י היתה בעברה שחיינית מקצועית והקימה עם אביה בית-ספר לשחייה. הציפייה המשפחתית שהיא תמשיך את העסק המשותף התנגשה עם שאיפותיה שלה ויצרה קונפליקט פנימי מורכב ולא שגור. כפי שהדימוי תלוי בין שמיים וארץ, בין קודש וחול, כך גם העמדה שממנה יצרה סרוג'י אמביוולנטית, טעונה במתחים ובכוחות הסותרים שנשים רבות נאלצות להתמודד איתם יום-יום.
עבודת הוידאו גופים נוקשים של תמר גטר משנת 2004 עוסקת במספר אופנים שונים במצב הסטטי, הלא מתפתח, של התמונה הבודדת, הסטיל. חומרי המקור הם מסרטים, ציורים, תצלומים ועבודות גרפיות. כריכתם של שבעת הרצפים נובעת מעשייתם באנימציה פרימיטיבית. שברירי תנועה מנותחים ומעובדים כאילו היו ציורים בודדים, והם מצורפים מחדש ליצירת מראית של תנועה שונה, מואצת עד הבהוב, ולחליפין מואטת עד תמונת הסטיל. מצבים אלה, המהירים והאיטיים, נתפסים בהרף עין ונצפים בקלות, במונחי תמונה אחידה, כמו פוסטר על הכביש המהיר. משפטים ומילים מוכנסים בהם באופן שמתנגש חזיתית בתמונות הקליטות. או שרואים אותן ולא מצליחים לקרוא מה כתוב, או שקוראים את הכתוב ולא רואים את התמונות. בפער הזה שבין הקריא והלא-קריא מתרחשת עבודת הווידיאו. רק לאחר עיון מעמיק יותר בכל לופ, אפשר לקרוא ולהבין יחד את התוכן התמונתי והלשוני. הצבעוניות והעיצוב הכולל של שבעת הקטעים מתייחסים למאפיינים מוכרים של גרפיקת תעמולה משנות החמישים.
שתי תיבות משה של יורם בלומנקרנץ נבנו מחלקי גידור והפרדה שנאספו מן האזורים הנטושים של שכונת תל- כביר וכפר שלם שתושביהם נאלצו לפנות את בתיהם לאחר שנים של הזנחה ומאבק על זכותם על הקרקע. העבודה מתייחסת אל תנועת הפליטות והגירוש שאוכלוסיות כה רבות מתמודדות איתן בעולמנו. ״התיבות״ שהוצאו מהמים, מביאות איתן זיכרון של סכנה, המילטות, ותנועה לעתיד בטוח יותר. התנועה בהן נעצרה אך המתח בין מקומי וזר, מוגן ומופקר, דומם ונע, ממשיך להתקיים בהן.
דרוכות, עבודת כוריאוגרפיה לשתי מופיעות במרחב הציבורי, של מיכל סממה ונעה דר, מפגישה את הגוף כולו באינטנסיביות עם המרקמים והטופוגרפיה של המשטח שלרוב אנו דורכים עליו בלי משים: בטון, אספלט, לכלוך, צמחייה, חרקים. שלושת פרקיה הקודמים של העבודה הותאמו בכל פעם למרחב אחר, שאליו הוזמנו האמניות להגיב – רחוב שונצינו בדרום תל-אביב, מוזיאון תל-אביב לאמנות ושכונת רמת-אביב. בפרק הרביעי התאימו סממה ודר את העבודה לשכונת ג'סי כהן ולחצר בית-הספר שהפך למרכז לאמנות דיגיטלית, אך ממשיך לשמש את תושבי השכונה כמעבר וחיבור בין שני חלקי השכונה. גופן המאומן של הרקדניות סופג את המרחב, מפרק אותו למרכיביו ומחזיר אותו אלינו, הצופות, דרך תנועה. בין אנכיות לאופקיות, תוך חיכוך עם הגבולות הפיזיים והסימבולים של המרחב, הגוף מטביע את חותמו בבטון. עקבות המשחקים, פעולות הספורט והטקסים שנטמעו בסדקי המרצפות כמו עולות באוב ועושות את דרכן חזרה אל הגוף וממנו הלאה.
התערוכה "תנועה ערה" פתוחה לקהל הרחב החל מה-3.7.2022 ועד ה-1.10.22.
שעות פתיחה:
יום ג' 20:00-16:00
יום ד' 18:00-14:00
יום ה' 18:00-14:00
יום שבת 15:00-11:00
המרכז לאמנות דיגיטלית – האמוראים 4 חולון, 03-5568792.