סיוון בר אור אלמנתו של צפריר בר אור ז"ל כותבת:
אני וצפריר הכרנו בבינתחומי, והיינו שם שלוש שנים מדהימות.
הבוקר ביקרתי שם בטקס יום הזכרון השנתי ונשאתי מילים לזכרו:
פרופסור רייכמן, משפחות יקרות, סגל המרצים והאוניברסיטה, סטודנטים יקרים.
שנה א, כאן בקפיטריה הכרתי גולנצ'יק שלמד איתי במסלול. משיחה, ללימוד משותף למבחנים וצליחת הקורס הראשון בסטטיסטיקה ועד הנשיקה הראשונה במסיבת פורים של הבינתחומי.
צפריר היה בלימודים מטעם הצבא וניצלנו את הזמן להיות יחד.
במהלך התואר עברנו לגור יחד ונישאנו בסוף תקופת המבחנים האחרונה של שנה ג', רגע לפני שחזר למדים לתפקיד סמג"ד גדס"ר בחטיבה.
המקום הזה תמיד הרגיש בית, ולא היה שבוע שצפ לא סיפר כמה זו הייתה בחירה מדויקת עבורו לתקופה הזו.
לטקס חלוקת התארים הגעתי שלושה ימים לפני שבתנו הבכורה נולדה. שכנעתי אותו להגיע מהצבא כדי "שתהיה להורים שלך תמונה של נחת" וזה מה שהיה.
קצת יותר משנה לאחר מכן צפריר נהרג בקרב במבצע "צוק איתן" בשג'עיה שבעזה. רק חודש לפני כן חגגנו לליאן יום הולדת שנה, והייתי בהריון עם הבן שלנו.
זוכרת כאילו אתמול את ה"צבע אדום" כשפרופ' רייכמן הגיע לשבעה. עמדנו מתחת לבניין מציינים את הסוריאליזם בסיטואציה. כשבננו נולד, שלושה חודשים לאחר מכן, מעבר לקו היה קול מוכר ומשמח, הפעם לא מנחם, אלא מברך ושמח בהולדת הראל.
ליאן הייתה ממש תינוקת, והראל נולד יתום מאב. המציאות הזו הביאה איתה אתגרים לא פשוטים וגם החלטה משמעותית להודות על הטוב ולשמוח בו, לעשות את המיטב בכל יום.
כשליאן חגגה יום הולדת 4 (יום הולדתה העשירי מעבר לפינה) היא לחשה לי באוזן משאלה, לפני שכיבתה את הנרות- שאבא שלה יהיה חי ויבוא הביתה. היום היא כבר גדולה מספיק כדי לדעת שזו לא תתגשם, אבל כל שנה, ביום שלה, אותה משאלה.
יש אצלנו בבית מקום להכל, להרבה צחוק וגם לגעגוע, לשאלות, וגם למשאלות.
הראל גדל אולי בלי שיוכל להבין עד כמה הוא דומה באופיו לאביו, הם חולקים מעין קסם כזה. כובש.
הוא מביט בתמונות ורוצה אחת שלהם משותפת, משחק אחד בכדור או חיבוק אחד למזכרת.
הילדים מכירים את הסיפורים על אבא צפריר, שהיה גם מפקד וגם איש משפחה, שאהב אותנו, את הארץ הזו והקדיש את חייו עבור המדינה.
החיבוק שהאוניברסיטה ממשיכה לאורך השנים להעניק לנו ולזכור את הנופלים הוא מרגש ולא מובן מאליו. ההנצחה שלהם פה, במדשאות שבהן הכרנו, מחזקת את התחושה שהמקום הזה הוא בית.
כשאני מביטה לאחור בשנים שזכינו להיות יחד, יכולה לשמוח בזה שעשינו את הכי טוב שיכולנו. אמרנו, חווינו ואהבנו הכי שרק אפשר. כשצפריר נהרג הבטחתי שאעשה המקסימום כדי שהילדים שלנו יגדלו בבית שמח. בימים המורכבים הללו בחברה, מסביב, תחושה שחלקים כל כך רחוקים אחד מהשני בתוך הארץ הזו אני מרגישה שאנחנו צריכים לעשות את המיטב שלנו כדי להביט באדם ולראות אדם ולא עמדה, לזכור שכשלובשים מדים שומרים על כולם, כשנלחמים יחד כתף אל כתף לא משנה למי הצבענו, שערבות הדדית עושים בלי סלקציה.
הימים הללו, ימי הזכרון הלאומיים מהדקים את האזרחים סביב המשפחות והנופלים, ובמידה מסויימת את כולנו יחד.
לפני שבוע הראל ישב על ברכיי ושוחחנו על הנושאים שמעסיקים את המדינה היום, ילד בכתה ג', שאלתי אותו האם לדעתו אנחנו יכולים להיות חברים של מי שלא חושב כמונו? הוא אמר לי כן, בטח שאנחנו יכולים. מביט בי כלא מבין את הבעיה. חיבקתי אותו ואמרתי – שאף אחד לא ישכנע אותך אחרת.
ביום כזה במיוחד ובכל הבאים אחריו
נזכור את אלו שנתנו הכל כדי שנחיה כאן, את אלו שלבשו מדים ואלו שנפגעו בפעולות טרור, את אלו שחזרו שלמים בגוף או פגועים בו, וסוחבים עמם את המערכה כל יום, את שאיבדו את האהוב להם מכל וחיים עם הכאב והזכרון בכל נשימה, נזכור ונעשה הכל כדי לצמוח ולשמור עלינו כעם וכחברה.