20 שנה להירצחה של מזי גרגו ז"ל
האם אורלי גרגו הספידה אותה כך :
מזי ילדתי הבכורה והאהובה.
20 שנים בלעדייך. כואבת את לכתך, הלב מדמם בלי סוף
מתגעגעת יום יום ואוהבת מעמקי נשמתי.
בסוף הדרך ניפגש
סיפור חייה של מזי ז"ל ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון
בתם הבכורה של אורלי וניסים. נולדה ביום י"א באייר תשמ"ד (13.5.1984) בבית-החולים "הקריה" בתל-אביב, לאחר ארבע שנות עקרות וטיפולים רבים. עם בואה לעולם, הואר ביתם של הוריה באור גדול ולבם הוצף אושר. מזי הייתה הילדה המושלמת שכה ייחלו לה: תינוקת יפה בעלת עיניים מרהיבות, שטוב לב נשקף מהן. לכל אורך חייה היו עיניה היפות והמיוחדות סימן ההיכר שלה, והן שבו את לבם של רבים.
מזי גדלה והתחנכה בחולון. היא אהבה לגור קרוב למרכז, הרבתה לצאת ולבלות ולא השתעממה לרגע. את לימודיה החלה בבית-הספר היסודי "ביאליק", וכבר בשנים הראשונות התגלתה כתלמידה מצטיינת. מזי אהבה מאוד ללמוד אך גם את חברותיה לא הזניחה, ואלו זוכרות כיצד היו רבות כדי לזכות בדקות הבילוי עם הילדה היפה, המוכשרת והחברותית.
מזי המשיכה את לימודיה בחטיבת-הביניים "קוגל" שבחולון, ועוד בטרם החלה שנת הלימודים הוזמנה לשיחה עם המנהלת והיועצת שלא יכלו לכבוש את סקרנותן וביקשו לדעת מי זו מזי גרגו, שכולם מבקשים ללמוד בכיתתה. כזו הייתה מזי: מאז ומעולם זכתה בפופולריות עצומה והפכה למושא הערצה. ואין זה פלא: מזי אהבה לעזור לכולם, תרמה מזמנה וממרצה למועצת התלמידים והקפידה לחלוק עם אחרים את הידע הרב שנתברכה בו. היא סיימה את לימודי החטיבה בהצטיינות ועל כך יעידו תעודות ההוקרה הרבות שקיבלה במהלך השנים.
מזי הייתה בת למופת ומצוות כיבוד הורים הייתה נר לרגליה. יכולתה להעניק ולתרום הייתה לשם דבר במשפחתה, בשכונת מגוריה ובבתי-הספר שלמדה בהם. בתקופת הלימודים בחטיבת-הביניים נהגה לנסוע בסוף יום הלימודים למאפייה המשפחתית בתל-אביב, שם הייתה מחליפה את אביה, עובדת במקומו עד שעות הערב המאוחרות ובכך מאפשרת לו לנוח ולהחליף כוחות.
מזי בחרה לעשות את לימודיה התיכוניים בבית-הספר התיכון המקיף למדעים ולטכנולוגיה "אורט חולון" ולמדה במגמת מחשבים. גם כאן הייתה מהדמויות הבולטות בכיתה, מוקפת חוג חברים רחב ואוהב ובולטת ביכולת הנתינה הבלתי מתפשרת שלה. מזי תמיד הייתה שם בשביל האחרים ממקום של רגישות, אכפתיות, עשייה ואחריות אישית. לא אחת הייתה יושבת בסבלנות עם תלמידים מתקשים ומסייעת להם בלימודים עד השעות הקטנות של הלילה, ללא כל תמורה, כדי לאפשר גם להם להצליח.
מזי הוכיחה לכולם שוב ושוב כי המאמץ וההשקעה משתלמים, והצליחה להצטיין שנה אחר שנה. אהבתה לזולת, נחישותה להתקדם ולהגיע להישגים והרצון להצליח בחיים הנחו אותה באשר פנתה. מזי השאפתנית לא הסתפקה ב-25 יחידות בגרות; היא החליטה כי היא צריכה 43 יחידות לפחות. עם סיום כיתה י"ב המשיכה לשנה י"ג שבסיומה זכתה בתואר "טכנאית מחשבים" בתחום התוכנה. אך את תעודת הטכנאי שהוענקה לה לא הספיקה מזי לראות בעיניה; זו נשלחה לביתה כמה חודשים לאחר נפילתה.
בתקופת התיכון הכירה מזי את אהבת חייה, בן כיתתה עומר אילת. תחילה היו השניים ידידים טובים, אך בהגיעם לכיתה י"א, הבינו כי נועדו להיות יחד. מזי ועומר נחשבו ל"זוג מהאגדות" ומרגע שניצתה אהבתם, לא נפרדו לרגע. אהבתם העזה רק הלכה והתחזקה ונמשכה עד יומה האחרון של מזי.
שנות חייה האחרונות, שבהן זכתה להצלחה כה גדולה בלימודים וחלקה את אהבתה עם עומר, היו התקופה היפה ביותר בחייה. על כך העידה מזי בעצמה, כשבסוף כיתה י"ג כתבה בספר המחזור: "רק רציתי לומר לכולכם ששלוש השנים האחרונות היו הכי כיפיות בחיים שלי. בהצלחה לכולם, אוהבת מזי".
משפחתה של מזי הייתה מרכיב מרכזי ומשמעותי בחייה ולפיכך היה יום גיוסה, בראשית חודש מאי 2003, יום קשה לכולם. עבור אימה, אורלי, הייתה מזי עולם ומלואו, הפרח והגאווה של המשפחה, והקשר המיוחד ביניהן היה נדיר בעוצמתו. מזי ואימה היו החברות הכי טובות שתמיד התגאו זו בזו, שיתפו והתייעצו, ובילו שעות רבות בצוותא. בכל בוקר דאגה מזי לכתוב או להגיד לאימה כמה היא אוהבת אותה ואורלי, מצדה, שמרה על בתה הבכורה "בזכוכית מגדלת" מרגע היוולדה. אהבה גדולה שררה גם בין מזי לאחיה הצעירים, שלהם שימשה כמורה פרטית, עוזרת בכול ותומכת. עם אחותה עדי, הצעירה ממנה בשנה וחצי, היה לה קשר עמוק והדוק. השתיים נהגו להתייעץ בכל עניין ומזי שימשה עבורה כמורת דרך, מנחה ומכוונת. ביום ההולדת האחרון של עדי כתבה לה מזי: "תזכרי שאני תמיד כאן לצדך, אוהבת לנצח…", ולאחיה האהוב בן, הבטיחה שבועיים לפני נפילתה כי כאשר יתגייס לצבא, היא תבוא לבקר אותו בבסיס ותביא עמה סלסלה מלאה בשוקולדים כדי שיהיה לו מתוק ושמח. אך לדאבון הלב, אפילו לבר המצווה שלו לא זכתה מזי להגיע.
באותה דרך של עשייה, מעורבות ורצינות, פעלה מזי שעה שהחלה את שירותה הצבאי. מיד לאחר הטירונות בבסיס הטירונים בזיקים נשלחה מזי לקורס בממר"מ – יחידת המחשבים הצה"לית – שם הוכשרה והוסמכה כמפעילת מערכות מחשב. את הקורס סיימה בהצלחה מרובה ובציונים גבוהים מאוד ושובצה ביחידה 180 – יחידת מערכות המידע של חיל האוויר. מזי נקלטה בתחום תשתיות מחשוב בגף ניטור ובקרה האמון על ביטחון הרשת החילית והייתה אחראית על מניעת חדירה של וירוסים וגורמים עוינים למערכת הממוחשבת.
ארבעה חודשים בלבד הספיקה מזי לשרת בצבא ההגנה לישראל, ורק חודש אחד בבסיסה שבצריפין, אך גם בזמן הקצר הזה גילתה רצון עז לתרום ולהתקדם, הפגינה מוטיבציה גבוהה וכהרגלה, הוציאה מעצמה את המקסימום. וכך העיד מפקד היחידה: "מזי התבלטה בתוך זמן קצר וביססה את מעמדה בעיני מפקדיה ועמיתיה כחיילת חדורת רצון לתרום, חרוצה ויסודית, שניחנה ביכולות מרשימות במיוחד. הקסם ששפע ממנה שבה את הלבבות. שמחת החיים, החיוך, נועם ההליכות וטוב הלב של מזי סללו את דרכה אל לבנו".
ביום י"ב באלול תשס"ג (9.9.2003) נפלה מזי בפיגוע חבלני בצריפין בעת שעשתה את דרכה אל ביתה. מזי הגיעה לתחנת ההסעה הסמוכה ל"שער יפו" של בסיס צריפין, בכביש הראשי מרמלה לכיוון תל-אביב, ועוד הספיקה לשוחח עם אימה בטלפון. שתי דקות אחר כך הגיע לטרמפיאדה העמוסה מחבל מתאבד מארגון החמאס, חגור בחגורת נפץ ונושא תיק ובו רסיסי מתכת, ופוצץ את עצמו על החיילים והאזרחים הרבים ששהו במקום. מעוצמת הפיצוץ קרס מבנה הטרמפיאדה ונהרס כליל; מזי נפצעה אנושות ונפטרה באמבולנס, בדרכה לבית-החולים. עשרות בני אדם נפצעו בפיגוע, רובם קשה. עם מזי נפלו עוד שמונה חיילים וחיילות: סרן יעל כפיר, רב-נגד חיים אלפסי, רב-סמל בכיר יעקב בן-שבת, סמלת לירון סיבוני, סמל יונתן פלג, סמלת אפרת שוורצמן, רב-טוראי פרוספר-פרי טויטו ורב-טוראי פליקס ניקולאיצ'וק.
רב-טוראי מזי גרגו הייתה בת תשע-עשרה בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בחולון. השאירה הורים, אחות ואח. "הילדה היפה עם העיניים הגדולות והבהירות", כך אמר שדר הטלוויזיה בכתבה אשר סיקרה את מסע ההלוויה של מזי – מבט אחד בתמונתה הספיק כדי להבחין ביופייה המדהים.
מפקד היחידה שבה שירתה מזי כתב למשפחה: "… מזי הייתה כפרח יפה שהקרין על כולם, וכך נזכור אותה תמיד. … אנו, מפקדי היחידה וחייליה מרכינים ראש בכאב על אובדנה של חיילת מצטיינת שהותירה חותם עמוק. זכרה של מזי יהיה שמור בלבנו לנצח ודמותה תלווה אותנו כמלאך המרחף מעל".
בלכתה של מזי נקטעו חיים שלמים, מלאים אושר ושלמות, אהבה ושמחה, וחלל ענקי נפער בלבם של בני משפחתה, בן זוגה וחבריה הרבים. עדי, אחותה, בנתה לזכרה אתר אינטרנט שכתובתו: www.mazigrego.up.co.il. באתר מופיעים קורות חייה של מזי, תמונות מתחנות שונות בחייה, מכתבים שכתבה וקיבלה, שירים ומכתבי פרדה ורשימות לזכרה שנכתבו לאחר מותה. כן מופיעות באתר כתבות שנתפרסמו בעיתונות לאחר הפיגוע, המתעדות את האסון שאירע ומאירות את דמותה המיוחדת של מזי. דף הנצחה הוקדש למזי גם באתר האינטרנט של בית-הספר "אורט חולון", שמזי הייתה מבוגריו.
אוהביה של מזי הקדישו לה שיר המתאר את החלום שנגדע ואת ההבטחה שלא מומשה: "שעת בין ערביים, בדרך לבית ילדותה / מתרגשת, מתארגנת כמו בפעם הראשונה. / רוצה להגיע לבית, לחיים / הרי יש לה עוד הרבה תכנונים. / מזי הייתה בתחילת הדרך / ובפניה היו עוד הרבה דברים בעלי ערך: / רצון לתרום ולסיים צבא / רצון להתחתן ולהקים משפחה / רצון להמשיך ללמוד וללמוד / רצון להתקדם עוד ועוד! / כל כך הרבה רצונות ושאיפות / שנקטעו בן רגע, תוך דקות ספורות. / לא מחלה, לא תאונה ולא סבל רב, / אלא פיגוע חבלני של רוצח מתועב. / כמה שהדבר יכול היה להימנע / לו רק הייתה מתעכבת באותה השעה. / והיום, עוד בחוץ זורחת השמש, כשבלב אפור וחשוך / וכמו שכבו אז עינייך, כך השמש לא זורחת עלינו כאן בלעדייך. / תמונות אחרונות ממחישות עיניים ירוקות מדהימות / וילדה יפה וצעירה שרק רוצה לחיות ולהיות. / אך מה שנותר הוא לשמור על עצמנו, להרכין ראש בדממה / כי מזי כבר לא תשוב אלינו ויהי מה…".
מורתה של מזי כתבה: "מוקדם בבוקר ראיתי את הפנים / וקשה היה לי להפנים. / כי איך זה ייתכן / שבשנייה אחת נעלם היופי והחן. / ואת שהיית נערה מדהימה / עם סבלנות ונשמה טהורה. / היית אהובה והייתה בך אהבה / ובתור מורתך הייתה בי גאווה. / לראות את עינייך הגדולות, / שמשתוקקות ללמוד / וההערכה שהפגנת כלפיי / שלא לדבר על הכבוד. / וממך מזי ומשכמותך / שאבתי הרבה כוח / ולכן אנצור ומבטיחה / מבטיחה שלא לשכוח. / היו לי הרבה תקוות כלפייך / כך שיום כזה לא נתפס / ואת אינך – זה בלתי אפשרי / עולם שלם שקרס".
כתב מאיר, דודה של מזי: "… מזי בשבילי הייתה, ותמיד תהיה, פרח בר נדיר ביופיו שגדל ופרח בערוגות חיי, אשר מילא כל בוקר ולעת ערב את לבי בגיל, בשמחה ובאהבה… עד שבאה אותה יד אכזרית, חסרת לב ובלתי אנושית ועקרה ללא הבחנה את הפרח שקראנו לו מזי, ורגל גסה רמסה את השלט המזהיר 'אל תגעו, אל תעקרו את פרחי חיינו'. אנו נותרנו עם שלולית יתומה, שרק לפני כמה ימים הייתה תלולית מטופחת, שבה צמחה מזי: פרח נדיר ביופיו שאינו עוד. ומה שנשאר לנו זה תלולית עירומה ושלט קטן ועליו שמה, ותהום של כאב שאין לו סוף ושאלה אחת שאין לה תשובה: מתי כבר יבינו שצריך לשמור, שאסור לקטוף, ואף לא לגעת בפרחי הבר כמו מזי, שהם תמצית חיינו. אותה נזכור ולא נשכח ואת האהבה שהועדנו לה נחלוק בכאב, בינינו, בני המשפחה".
כתבה האחות עדי: "… מזי הילדה החייכנית והיפה… נדם לבה. מאז החיים הם לא אותם חיים וכל דקה ודקה מורגשת. נזכור ונאהב אותה לנצח!".