מסע של כוח: ההתמודדות של גבי עם גיליאן ברה

מסע של כוח: ההתמודדות של גבי עם גיליאן ברה

גבי נמירובסקי, צעיר מחולון, משתף במסעו לאחר שמחלת גיליאן ברה עצרה את התוכניות שלו לפתוח עסק בחולון ומסע השיקום האמיץ בבית החולים השיקומי אינטגרטיבי מדיקל קר

שמי גבי נמירובסקי, אני 23, גר ועובד בחולון. עד לפני חודשיים עבדתי בלנדוור בקניון עזריאלי באיזור התעשייה של חולון, ממול אוסקר ווילד ופאזל בורגר.

לפני חודשיים, התעוררתי בבוקר והרגשתי שכל השרירים שלי תפוסים. לא הצלחתי ללכת בקלות וזה לא נגמר. זה המשיך יום אחרי יום. עברתי המון בדיקות. הייתי בטוח שהבעיה היא בלט דיסק שהיה לי פעם. אחרי חודש של בדיקות, הנוירולוגית גילתה לי שחליתי בגיליאן ברה,  מחלה אוטואימונית, שנגרמת ממחלה ויראלית. היא פוגעת במערכת העצבים,  וגורמת לבעיות ברגליים ובידיים.

ההורים שלי, שהיו רגילים לבן בכור עצמאי, שמתמודד לבד, קיבלו את המצב בהלם. "כאפה" קשה. הם לא רגילים שאני משתף. פתאום הבינו שהמצב חמור ושכל יום יקר. הם התגייסו לעזור לי והיו איתי כל הזמן עד לשיקום

הייתי מאושפז בתל השומר במשך שבועיים וחצי, וקיבלתי טיפולי סינון דם להוצאת הנוגדנים מהדם. אחרי הטיפולים, לא היה אמור להישאר כלום בגוף, והמערכת השרירים והעצבים הייתה אמורה לחזור לתפקד כרגיל. למזלי קיבלתי את הסוג הקל ביותר של גיליאן ברה, שפוגע רק ברגליים. אבל עדיין הייתי חייב לעבור שיקום. היה לי קשה מאוד. כל הזמן חשבתי איך בגיל 23, במקום לפתוח עסק חדש אני מרותק לבית חולים. הרגשתי שאיבדתי את עצמי ואת השליטה בחיי. אבל חברים ובני משפחה תמכו בי ואמרו לי שיהיה בסדר ושאני אעבור את זה.

התחלתי את השיקום בכיסא גלגלים, כשהצלחתי לצעוד רק שני צעדים על קביים. עכשיו אני משתמש בקביים ולפעמים אפילו מצליח ללכת בלעדיהם. בבית החולים, לא יכולתי לעשות כלום לבד – אפילו להרים בקבוק מים היה קשה. התחלתי עם בקבוקים קטנים ועכשיו אני אפילו מצליח להתקלח בעמידה. המחלה פגעה אמנם גם בידיים, אבל הפגיעה ברגליים הייתה משמעותית. בידיים הייתי מרים משקולות של 10 קילו בחדר הכושר ועכשיו אני מתקשה להרים קילו וחצי. ברגליים, עברתי ממשקולות של 180 ק"ג ל-5 ק"ג בלבד ומקבל כל הזמן טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק ואחרים.

בגלל כל אלה, היו לי מחשבות שליליות רבות על איך ולמה זה קרה לי. אני בחור צעיר, לא מבוגר שמתקשה בהליכה. אני עושה כושר, בעל עסק. רק מתחיל את החיים. מהר מאוד הבנתי, בזכות השיחות והטיפולים הרגשיים שעברתי בשיקום, שיותר מלחשוב למה זה קרה לי, חשוב לי לחשוב קדימה, להתמודד ולראות איך  אני יוצא מזה. נכון, הייתה לי תקופה של בעסה ודיכאון, אבל עברתי אותה. ואם לא היו עוזרים לי לא לשקוע למחשבות, היה לי קשה להמשיך הלאה ולהשקיע בלחזור לעצמי.

כל המצב הזה גרם לי להבין כמה נחישות יש לי להתמודד עם מכשולים ולהמשיך קדימה, למרות הקשיים הפיזיים והנפשיים. במקום לראות את המחלה שלי כמשבר, הפכתי אותה לנקודת מפנה בחיי, שחישלה אותי ונתנה לי כוח להמשיך ולהתמודד. הבנתי שמה שקרה פחות משנה, והדבר החשוב ביותר הוא איך להתמודד ולהמשיך הלאה. ההתקדמות שלי, מצעדים קטנים לשימוש בקביים, הבהירה לי את הצורך לקחת צעדים קטנים בדרך להצלחה. אם בהתחלה הרגשתי שאיבדתי את עצמי ואיבדתי שליטה, היום אני מבין את הכוח הפנימי שלי ואת היכולת להתגבר על מצבים קשים.