הפוסט המצמרר של דביר קופרשטיין

הפוסט המצמרר של דביר קופרשטיין:

אחי, היקר בר קופרשטיין, כבר 572 ימים שאתה בעזה.

לא מזמן קיבלנו ממך אות חיים.

הידיעה הזו – שאתה שם, שאתה מחזיק מעמד, שאתה מחכה לראות אותנו, מחכה שיוציאו אותך מהגיהנום.

רוצה לשתף אתכם ברגע קטן, פשוט, שקרה לפני ה-7 באוקטובר.
זה היה לקראת יום העצמאות.
בר פנה אליי ולאח שלנו אור ואמר:

“בואו נפתח דוכן ספריי שלג ודגלים.”

אמרנו יאללה! קנינו סחורה, הקמנו דוכן ומכרנו – פחות ממה שציפינו.

כשנגמר היום, שאלתי את בר:
“מה נעשה עם כל מה שנשאר?”
ובר חייך וענה:

“נשים את זה במחסן… נמכור את זה שנה הבאה. מה אתה דואג?”

הוא באמת האמין שיהיה שוב “שנה הבאה”.
שנהיה שוב יחד.
שהחיים ימשיכו.

היום, כשהוא חטוף, המשפט הזה מהדהד לי בלב:

“נמכור את זה שנה הבאה.”

זה כבר לא רק משפט.
זו תקווה. זו תפילה.

שבאמת תהיה שנה הבאה.
שנחזור.
שבר יחזור.
שנהיה שוב יחד.
שנמכור את הסחורה הקטנה ההיא, בדוכן פשוט, ביום של חופש.

ביום העצמאות הזה, בזמן שכולנו חוגגים
תזכרו שיש מי שלא יכולים לחגוג.
שבר, ואחרים, עוד שבויים – מוחזקים בחושך, ברעב, באי-ודאות.

אנחנו מחכים, מתפללים:
שבר אברהם בן ג’ולי –
שתחזור הביתה.
בריא ושלם. בגוף ובנפש.
יחד עם כל שאר החטופים