מילה (טוב, נו מניפסט שלם) על סערת רותם סלע-טור אישי של הפעילה החברתית עדי זוהר
הלכתי – ואני עדיין הולכת – איך שאני רוצה. גם כשהייתי בת 14.
לא כי רציתי שמישהו יסתכל, לא כדי להזמין מבטים או תגובות. פשוט כי זה הגוף שלי, וזה הסגנון שלי, וזאת הבחירה שלי.
אף אחת לא אמורה להתנצל על איך שהיא נראית או מתלבשת – בטח שלא להרגיש אשמה על פשע שאחר בחר לבצע.
זו לא הזמנה.
לא לאונס.
לא להטרדה.
ולא לפנטזיות של אף אחד.
במשך השנים שמעתי את כל הטענות – “אבל מה היא לבשה”, “אבל למה היא הסתובבה שם לבד”, “אבל למה היא העלתה תמונה כזו”.
והאמת? יש רק תשובה אחת:
זה לא משנה.
מי שמטריד, מי שפוגע, מי שכופה את עצמו – עושה את זה ממקום של שליטה, כוחנות, ניצול ורוע.
לא כי האישה לבשה גופייה.
לא כי ילדה בת 14 שידרה משהו.
אלא כי הוא רצה, והרגיש שמותר לו.
האם היה לי מזל? אולי.
אולי חייתי בסביבה יחסית בריאה, אולי הייתה בי נוכחות שגרמה לאנשים להיזהר – ואולי פשוט הייתי במקום שבו לא פגשתי את הגברים הלא נכונים.
אבל זה לא אומר שכל אישה אחרת שלא זכתה ל”מזל” הזה אשמה.
וזה לא אומר שצריך ללמד אותנו לפחד, להסתיר, להצטמצם, להיות פחות.
צריך ללמד גברים לא לפגוע.
צריך לבנות תרבות שבה אין קשר בין מה שאישה לובשת לבין מה שמישהו מרשה לעצמו.
וצריך להזכיר – שוב ושוב –שהאשמה היא תמיד של הפוגע. אף פעם לא של הנפגעת.
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן