11 שנה ללכתו של רס"ן צפריר בר אור ז"ל-ההספד המרגש של סיוון בר אור
די השנה אני לא מדברת. מאמי כבר אין לי מה להוסיף, מה לא נאמר?
חסרונך והיותך טבועים בנו ממש. כל אחד בפני עצמו וגם בביחד שלנו.
השנה אתה לא פה 11 שנים, וזה בדיוק השנה ה-12 של ליאן שלנו. בת מצווש.
כשאני כותבת את זה היא במטוס ארצה, אני מקווה שבזמן שאני מקריאה את המילים הללו היא עומדת כבר לידי. סליחה חיים שלי על הנחיתה הלא כל כך רכה. שלושה שבועות של מסע התבגרות, חוויות שעוד לא הספקתי לשמוע, מסע של עצמאות והזדמנות מדהימה עם מחנה "עוצמה" בו היא בילתה עם יתומי צה"ל אחרים לציין את שנת המצווה שלה, ושלהם. שותפות למסע ההתבגרות ושותפות לגורל שלא איחלנו לה, נפרדנו לפני שלושה שבועות בנתב"ג חבורה של אמהות, שמבינות שהם זקוקים למקום הזה שהם מתבגרים עם ילדים שסוחבים איתם בלב את הגעגוע והכמיהה לאבא שיחבק חזק חזק, לאבא להשען עליו, ויכולים להבין היטב את החוסר ולהיות שם אחד עבור השניה. לראות את אח שלה מחכה ומצפה לה שלושה שבועות היה מרחיב לב, אני יודעת שהוא תמיד יהיה שם עבורה, ובטוחה שהיא תהיה שם עבורו. ומה הורה צריך יותר מזה תגיד לי? איזה מזל שיש להם אותם.
כל השנה הבטתי בה מתבגרת לה, עשינו לנו שנת בת מצווה עם ערכים וחוויות שכמובן ברובן הראל הצטרף בשמחה. גילינו אומץ, הכרת תודה, ערבות הדדית, קבלת השונה, מורשת, חקרנו שאיפות וחלומות ועוד חוויות משמעותיות. הבטתי בה לאורך הדרך הזו, כל 12 השנים הללו ומה שהיא הפכה להיות. איך היית גאה בה, איך היית שמח להיות חלק מהשנה המשמעותית הזו ומכל ה-11 שהחמצת. לראות אותה בוגרת, אחראית, שאפתנית, עם לב ענק ומתגברת על כל קושי. יודעת לדפדף מה שלא חשוב ולהשקיע בכל מה שמשמעותי, באנשים שיקרים ללבה, בספורט שלה, בלימודים ובכל מה שמטעין לה את הגוף והנשמה. בעצם, אתה בטוח גאה בה, הלוואי שהיא מרגישה.
השנה על אף כל הטרלול המדינתי עדיין הצלחנו להיות בלא מעט משחקים של מכבי, לפעמים בפרקט ולפעמים ביציע, ואפילו לכבוד יום ההולדת של הראל הוא עלה עם השחקנים למגרש. כמה מרגש היה השנה לראות אותו עם מדי הקבוצה שלו, עולה לשחק, יש מתח, אנחנו בקהל מעודדים, החבר'ה בקבוצה קוראים לו "בר אור" והחיוך שהוא מסתיר אחרי שקולע סל ממלא את הלב. יש לנו גבר בבית, אפילו מירב אמרה לי לא מזמן "צפריר היה חולם להיות כדורסלן כמו הראל", ואני יודעת בלב שלי שאתה לא מפספס שום משחק. אני חושבת שגם הוא יודע ואפילו מתקשר איתך בקו העונשין. צוחקת שהוא, בדיוק כמוך, מנהל את תעדוף השחקנים ועוקב אחרי ההחתמות בליגה, מסביר לי את מי צריך להביא ומה היתרונות של כל שחקן. גם הקטע שלצפות בכל סוג של ספורט רק כי הוא שם, גם וימבלדון נכים, תחרות שחיה, טורניר ג'ודו וכדורסל נשים של יבשת אפריקה – מאוד מזכיר לי אותך. יושב ורואה כל ספורט שקיים בשקיקה. רואה איזה גבר הוא הופך להיות, מגלה לעצמו וגם לי שהוא אלוף העולם, בזכות עצמו וגם בדמותך.
מתפללת שאתה רואה אותו, יודעת שהיית מתמלא גאווה בגבר שהוא הופך להיות, בחכמה שלו, בהומור שלו, בלב שלו ובאומץ שהוא מגלה שיש בו.
צפריר, הם פרטנרים של החיים, כייף לטייל איתם בחו"ל ולצבור איתם חוויות, לעשות לילה בכנרת או לישון במדבר, להכין סמורס על המנגל ולטייל בנחלים, ברחוב דאונינג, בשאנז אליזה, לשחזר תמונה שלך מנחל ערוגות, להעלות זכרונות וליצור כאלו. הכי בעולם הייתי רוצה אותך בשבילם, איתם בשבילים של החיים. יודע להיות לו מודל לחיקוי, לדבר על "דברים של גברים" ולדון שעות בהחתמות של שחקנים. לשחק במגרש, להתחרות, לחבק, לשתף ופשוט להיות.
כשהם גדלים, החוויות גדלות וגם האתגרים. אי אפשר לתת יד וללכת יחד בכל דבר, לומדים לשחרר ולסמוך, נותנים להם לחוות ולנסות, להכשל וללמוד מזה, להשקיע ולהשתפר, לצמוח מהקושי ולחגוג את ההצלחות. לפעמים אני אשמח שתתן לי יד, כשהם עוזבים את שלי וגדלים להם, בא לי להביט בעיניים שלך ולדעת שאתה יודע שהם אלופים והם יסתדרו. וגם שתגיד לי את זה.
אני מביטה בהם ויש בהם הרבה ממך, גם אם הם לא יודעים. והמון מהם הוא רק שלהם. הלוואי אתה רואה גם. את הלב הגדול ואת בגרותם, את התבונה ואת הקשר שלהם. כמה שהם מחוברים אליך בלי הרבה מילים. בלי שהם מכירים, אתה איתם.
הייתי אמש בברית שריגשה אותי מאוד. הבן של בר, בר שלך, מהחפ"ק. הראל ישב עם רייך (שהוא אבא לשניים אתה קולט?) הם שיחקו וקשקשו קצת, סיפר לו איך היית מאיים עליהם שיסעו בזהירות כשהם מחזירים אותי מהבסיס, וכמה היה לך חשוב לחזור אלינו הבייתה. חיכינו לטקס, כשבר בירך "שהחיינו" נזכרתי בברית של הראל, ברגעים של אושר וחוסר, המשיכו הברכות וחשבתי שה׳קדיש׳ אתמול היה שמח, והיום יהיה בבית העלמין.
כמו אז גם עכשיו, הם משפחה עבורנו, בר ורייך שלך, שהיית אתה המפקד שלהם אבל ידעתי שכשהם איתך, אתה בידיים טובות. יכולתי לדמיין אותך מתרגש מהם ועדיין מלווה גם אותם.
חשבתי שם על הברית של הראל, גם אז כמו עכשיו, בתקופה הבלתי הגיונית הזו, כל רגע של אושר ושפיות יש לו המון משמעות. גם אז כמו עכשיו כשהלב מדמם וכואב צומחים חיים, הילדים מתבגרים ומרחיבים את הלב, הדור הבא ממלא תקווה. "בדמייך חיי" נאמר אמש, וכך אנחנו חיים.
לא פשוט פה, כבר כמעט שנתיים מתישות, של מילואים שוחקים ואנשים מודאגים, של בשורות קשות וטילים מכל מיני סוגים. יותר מדי ימים שיש עוד חטופים ומשלמים מחירים קשים. ובעיקר, יותר מדי שסע ומעט מדי במה לתחושות מאחדות. בא לי לכבות את הזרקור מעל הפער, ולהדליק את האור מעל כל המאחד. אנחנו כמהים לבשורות טובות והלב מתרחב מהדורות הצעירים של התקווה, יש להם יותר מדי על הכתפיים. ולנו יש אחריות רבה על השסע ועל האפשרות לאחות אותו. חושבת לא מעט על כל מה שלמדתי ממך, ובעיקר על היכולת שלך להביט בעיניים של כל אחד, בגובה העיניים לא משנה מה ההבדלים ביניכם, לראות את האדם שמולך, להקשיב, לראות אותו לעומק. ללמוד מכל אחד, ולדעת להתקרב. חושבת שאם היינו קצת יותר כאלו, היה פה בהחלט הרבה הרבה יותר טוב.
פגשתי השנה אשה מיוחדת שהחליטה לשוחח עם אלמנות מלחמה ולכתוב על זה קצת, היא שאלה אותי על געגוע ועל החיים וסיכמה כשואלת- סיון, את מאמינה באהבה?
שאלה פשוטה, אולי תמימה שהזכירה לי שלא משנה כמה אנחנו נלחמים, מאבדים (וכמה איבדנו), מתגעגעים, ויודעים על בשרנו כמה חשובה הבחירה בחיים, לא פחות מכך חשוב להאמין, באהבה, להאמין שיבואו על כולנו ימים טובים.
האם זה הרבה לבקש, צפריר, חיבוק אחד שלך לילדים?
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן