שי קינן ראש עיריית חולון בנאום מרגש בעצרת הזכרון ברחבת המדיטק

שי קינן ראש עיריית חולון בנאום מרגש בעצרת הזכרון ברחבת המדיטק

הימים האחרונים מורכבים לכולנו.
כמו ימים רבים בשנתיים האחרונות,
גם הם נעים בין קצוות:
בין התרגשות גדולה משובם של החטופים,
לבין כאב עמוק על אחיות ואחים שאיבדנו, ועל יקירינו שעדיין לא שבו.
בין האור ששב לבתים,
לבין האור שכבה באחרים.
בין דמעות של תקווה, לדמעות של אובדן.

רכבת הרים רגשית.

בבוקר השבעה באוקטובר,
בשדות היפים של העוטף,
שהפכו תוך דקות לשדות אימה וקטל
הסתערו בגבורה טובי בנינו ובנותינו,
חלקם אחזו נשק, אחרים בידיים חשופות,
יצאו להציל אנשים שלא הכירו,
מפני ברברים תאבֵי דם ומקדשי מוות שביקשו להשמידנו.
הם יצאו להגן על עמם ועל מולדתם.
ובמעשיהם, כתבו את פרקי הגבורה הגדולים בתולדות עמנו.

במלחמה הזו,
היטשטש הגבול בין חזית לעורף.
הרחוב הפך שדה קרב,
והבית, לעמדת לחימה.
אזרחים אחזו בנשק,
לוחמים הגנו בגופם.

במהלך המלחמה,
איבדה מדינת ישראל אלף מאה חמישים ושמונה לוחמים, ותשע מאות שבעים ושמונה נרצחים.
מהם ארבעים וארבעה בני ובנות העיר.
עשרים ותשעה אזרחים שנרצחו במסיבה, ברחוב, בחרשה…
וחמישה עשר לוחמים שנפלו בקרב.
כולם עמדו מול אויב אכזר,
נחוש לכלות כל חי ונושם.

במהלך המלחמה,
צעדו הלוחמים אל תוך התופת,
בידיעה שלא כולם יחזרו.

לוחמים צעירים ואנשי מילואים,
נכנסו אל עומק הרצועה,
כדי להכות באויב ולהשיב את אחינו מן השבי.
הם לחמו על עצם קיומנו,
על הבית שלנו,
ועל יצירת התנאים להחזרת אחינו מהגיהינום.

גבורתם אינה היעדר פחד,
אלא היכולת לגבור עליו.
זו גבורה במובנה הטהור ביותר.

בפקודת הקשר שנשמעה לפני ימים אחדים, עם היציאה מעזה, אמר בין היתר מפקד חטיבה 188:
“…במהלך התמרון היינו קרובים פיזית לחטופים. כל מה שעשיתם יצר את התנאים להשבת אחינו הביתה. זאת המשמעות העמוקה ביותר של הלחימה שלנו: להפוך את העוצמה הצבאית לתקווה…”

במהלך הדרך איבדנו חברים. זאת ההקרבה הגדולה מכולן. אנו נושאים בכאב ובהערכה עמוקה את זכרם. הישגינו הם גם ניצחונם.

המשימה הנוכחית הסתיימה. עשיתם את מדינת ישראל בטוחה יותר… נמשיך לעמוד על המשמר בכל משימה ובכל גזרה שנידרש אליה… עם ישראל מאחורינו…”

פקודת הקשר הזו היא דבר מפקד ללוחמיו,
וצו מוסרי לכולנו.
עלינו לזכור את אלה שאיבדנו,
לזכור שבזכות גבורתם ניצחנו,
וכדי להמשיך קדימה,
אנחנו צריכים להישאר מאוחדים ומלאי תקווה.

אנחנו חיים בתקופה מורכבת.
המתח יומיומי.
הימים האלה דורשים מאיתנו
להניח את המחלוקות בצד,
לזכור שכולנו באותה סירה, עם אחד, גורל אחד.
רק כך,
נוכל לבנות יחד,
עתיד בטוח לילדינו.

בתחילת השבוע,
אחרי ימים ארוכים של ציפייה וחרדה,
חזרו הביתה אחינו מן השבי.
ביניהם בר קופשטיין בן העיר,
אשר ברגעי התופת,
פעל בגבורה והציל נפשות,
ולבסוף נחטף בעצמו.
כולנו התרגשנו, דמענו וחיבקנו.

זו רוח העם שלנו,
יד אחת נלחמת, יד שנייה מחבקת.
זו גבורה.
זו תקומה.
וזו תקווה עיקשת, שמלווה אותנו במשך דורות.

משפחות יקרות,
אתן נושאות כאב עצום,
באצילות מעוררת השראה.
אתן מלמדות אותנו מהי גבורה אמיתית, ומהי תקווה.
אנחנו מתחייבים לזכור את הנופלים והנרצחים,
ולהבטיח שסיפור חייהם וגבורתם יישאר חי.

כי בין הכאב לתקווה,
עובר חוט דק שנקרא: חיים.

בזכותם, אנחנו כאן.
ובשמם, נמשיך.

עם ישראל חי,
כי הוא יודע לקום מאפר ועפר
עם ישראל חי,
כי בכל דור ודור הוא בוחר בחיים
עם ישראל חי,
כי הוא זוכר את ההולכים
ועם ישראל חי,
כי הוא לעולם לא מאבד את התקווה.

יהי זכר הנופלים ברוך.

מחוברים לחדשות המקומיות בחולון

להצטרפות לקבוצת הפייסבוק פורום חולון-לחצו כאן

להצטרפות וקבלת חדשות ועדכונים בפייסבוק: מוזמנים לסמן לייק ועוקב לחדשות goitem-לחצו כאן

רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן