פרשת השבוע – הטור השבועי של יורם לוי
כשהיד קלה על המקלדת–מאת יורם לוי, עורך האתר
קל כל כך היום ללחוץ על מקש אחד ולכתוב פוסט טעון, כזה שמגיע לאלפי עיניים בשניות.
לפעמים זו זעקת כאב אמיתית, ולפעמים — סיפור שנכתב מהבטן, בלי לבדוק לעומק. אבל בעולם שבו לכל אחד יש מקלדת וקהל, האחריות שלנו למילה הכתובה גדולה מתמיד.
השבוע, פוסט אחד שפורסם ברשתות החברתיות חולל סערה בעיר: תושב תיאר כיצד פקח עיריית חולון נתן דו"ח של 500 ש"ח לסבתו בת ה־85, חולת דמנציה, לאחר שכלבה ברח מהחצר.
הוא כתב בכאב, האשים בחוסר אנושיות, וזכה לעשרות שיתופים ותגובות כועסות.
אבל אז הגיעה תגובת העירייה – תמונה אחרת לגמרי:
"בסיור יזום של פיקוח העירייה נראה כלב משוטט ללא בעלים. בבדיקה נמצא כי אין רישיון לכלב. מתוך התחשבות נרשם רק קנס על כלב משוטט, לצד דרישה להוצאת רישיון."
אותו מקרה בודד מדגים תופעה רחבה בהרבה – תרבות הרשת, שבה כל פוסט הופך לאירוע ציבורי, וכל טענה מקבלת מיד מעמד של עובדה.
רגע לפני שאנחנו משתפים, מזדעקים ומבקרים, כדאי לעצור ולבדוק: האם שמענו את שני הצדדים?
האם אנחנו מגיבים מתוך ידע – או מתוך רגש?
כי לפעמים, בתוך ההתרגשות והכעס, נשכחת עובדה פשוטה: מאחורי כל פקח, כל עובד ציבור, כל פוסט זועם – יש בני אדם.
לסיום כמה תובנות שחייבות לחלחל בחברה שלנו.
בעידן שבו כל אחד הוא עיתונאי, שופט ומבקר ברשת, האחריות שלנו היא לדעת לא רק מה לפרסם, אלא גם מתי לעצור.
המקלדת חזקה – אבל לפעמים, דווקא השקט והשיקול דעת הם שמדברים הכי חזק.
הטור הזה אינו נכתב נגד אותו תושב – אלא נגד התופעה.
תופעה שבה, ברגע של כעס או כאב, אנשים מתפרצים לרשתות החברתיות ומייצרים גל של ביקורת ולעיתים אף השמצה, מבלי לוודא את התמונה המלאה.
הפייסבוק אולי מאפשר לפרוק תסכול, אך במקרים רבים הוא גם מייצר נזק, פוגע באמון הציבור ומטשטש את הגבול שבין עובדה לדעת.
לפני שאנחנו משתפים, כדאי לעצור ולשאול: האם בדקנו? האם שמענו את שני הצדדים? האם אנחנו תורמים לשיח – או לשיימינג?
ולכן חשוב לעצור לרגע ולשאול: האם אנחנו, כחברה, לא ממהרים מדי לשפוט?
קל מאוד לכתוב פוסט, קל עוד יותר לזעוק על עוול, אבל מאחורי כל סיפור יש בני אדם – גם בצד של האזרח וגם בצד של העירייה, השוטר או הפקח.
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן