כשהקולנוע היה מלך – ואיך נתנו לו להיעלם בלי מאבק

פעם לא היה צריך הרבה כדי להרגיש שיש חיים בעיר.
לא היה צריך קניון, לא פסטיבל מתוקשר ולא מסכי ענק בסלון.

היה מספיק דבר אחד: בית קולנוע.

חולון של שנות ה־40, ה־50 וה־60 לא הייתה עוד עיר שינה. היא הייתה עיר שחיה בלילה. עיר שיודעת לצאת, להתרגש, להתלבש יפה ולהיפגש ברחוב.

היום?
היום אותה חולון מסתכלת על עצמה במראה ורואה עיר שוויתרה על אחד מסמלי התרבות הבולטים שלה – בתי הקולנוע המיתולוגיים, שהיו פעם הלב הפועם של הקהילה.

וזה לא קרה ביום אחד.
זה קרה לאט, בשקט, בלי מחאה גדולה, בלי תוכנית הצלה אמיתית, ובלי שמישהו בעירייה או במערכת התכנון יגיד בקול:
“רגע. אנחנו מאבדים את הנשמה של העיר.”

פעם חולון הייתה בירת בתי הקולנוע במרכז

יש ערים שמתפארות בקניונים, יש ערים שמתפארות בטיילת.
חולון התפארה – ובצדק – בתרבות.

כבר באמצע שנות ה־40, כשהעיר עוד מנתה כ־4,000 תושבים בלבד, קולנוע “ארמון” ברחוב שנקר היה סמל.
לא סתם מקום לצפות בסרט – אלא מקום להרגיש חלק מהעולם הגדול.

תושבים לבשו בגדי שבת, יצאו עם הילדים, התרגשו מהשלטים המוארים ומהאווירה.
הקולנוע היה סוג של טקס.

לאחריו הגיעו גם:

• קולנוע “מגדל” ברחוב ההסתדרות
• קולנוע “רינה” בשדרות קוגל
• קולנוע “סבוי” ברחוב סוקולוב פינת חנקין
• קולנוע “גיל” ברחוב פרופסור שור
• קולנוע “רון” בשכונת ג’סי כהן

כל אחד מהם היה עולם בפני עצמו.

אבל כולם יחד יצרו דבר אחד ברור:
עיר שמכבדת תרבות.

ואז הגיע הסוף – לא ברעש, אלא בשתיקה

הסיבות לסגירת בתי הקולנוע ידועות:
הטלוויזיה הרב־ערוצית, הווידאו, הסטרימינג, הרשתות, הקולנוע בקניון.

אבל הסיבה האמיתית שחולון איבדה את הקולנועים שלה אינה נטפליקס.
הסיבה היא שברגע האמת – אף אחד לא נלחם עליהם באמת.

לא המדינה.
לא העירייה.
לא היזמים.
ואפילו לא הציבור, שהתרגל לראות עוד מבנה נסגר, עוד אולם מתפורר, עוד שלט יורד.

וכך, אחד אחרי השני, בתי הקולנוע שהיו פעם סמל הפכו לעוד "נכס נדל"ני".

קולנוע “ארמון”: מסמל תרבות – לאפר ושריפה

הסיפור של קולנוע “ארמון” הוא אולי הסמל הכואב ביותר.

המבנה המשיך לפעול עד שנות ה־80 ואז נסגר בשל הפסדים.
אבל מה שקרה אחר כך הוא סיפור של הזנחה עירונית קלאסית:
מבנה נטוש, ללא שימור, ללא פיקוח, ללא חזון.

בשנת 2011 שריפה שפרצה במקום כילתה את מה שנשאר:
כיסאות ישנים, קפיצים חלודים, בד הקרנה מתפורר – ושאריות של זיכרון.

רחובות סמוכים נחסמו, תושבים יצאו מבתיהם, ואנשים הבינו לפתע דבר אחד:
זה לא רק מבנה שנשרף – זה פרק שלם בהיסטוריה של חולון שנעלם.

במקום מסך גדול – סניף של רשת

במקום שבו פעם אנשים בכו וצחקו בסרטים,
במקום שבו נערים הזמינו נערות לדייט ראשון,
במקום שבו משפחות חגגו שבת בערב –

היום עומדות חנויות.

קולנוע “מגדל” הפך לאזור מסחר.
קולנוע “רינה” הפך לסופרמרקט ולבניין משרדים.
קולנוע “סבוי”, שהיה הכי איכותי והיחיד עם מושבים מרופדים – הפך גם הוא לעוד מתחם מסחרי.

זו לא רק החלפת ייעוד.
זו החלפת זהות.

עיר בלי זיכרון – הופכת לעיר בלי נשמה

במשך שנים חולון ניסתה לבנות לעצמה תדמית של עיר תרבות:
מדיטק, מוזיאון העיצוב, פסטיבלים, אירועים.

אבל במבחן ההיסטורי, אי אפשר לברוח מהשאלה:

איך עיר שמדברת על תרבות נתנה לבתי הקולנוע שלה להיעלם אחד אחד?

כי קולנוע הוא לא רק מסך.
הוא קהילה.
הוא רחוב.
הוא מקום מפגש.

וכשבתי הקולנוע נסגרו – לא נסגר רק עסק.
נסגרה תרבות של בילוי עירוני.

תושבים: "היינו עיר עם חיים – היום הכול הפך לקניון אחד גדול"

תושבים ותיקים מספרים בכאב על התקופה שבה חולון הייתה עיר עם נשמה.

רותי (68), תושבת מרכז חולון:
"קולנוע רינה היה חלום. הייתי מתלבשת יפה כאילו אני הולכת לחתונה. היום הילדים שלי לא מבינים מה זה היה. הם אומרים לי 'מה כבר עשיתם בקולנוע?' אבל זה היה כל החיים."

חיים (74), תושב קריית שרת:
"סבוי היה הכי יוקרתי. אתה נכנס והרגשת שאתה בתל אביב. היה מקום לצחוק, לדבר, לפגוש אנשים. היום יש שם חנויות. מי צריך עוד חנות?"

דניאל (52), תושב נווה רמז:
"פעם חולון הייתה מרכז של בילויים. היום כולם נוסעים לראשון לציון. זה עצוב להגיד אבל אין בעיר הזאת חיי לילה אמיתיים."

אורית (60), תושבת שדרות קוגל:
"אני זוכרת את השלט המואר של רינה. זה היה כמו ניו יורק בשבילנו. היום אני עוברת שם וכלום. אפילו לא שלט שמזכיר שהיה פה משהו."

משה (45), תושב ג'סי כהן:
"קולנוע רון היה גאווה לשכונה. היום מדברים על התחדשות עירונית, אבל אף אחד לא מדבר על התחדשות תרבותית. מה שווה עיר חדשה בלי תרבות?"

ומה נשאר לדור הצעיר?

במקום שבו פעם היו בתי קולנוע בלב העיר,
הדור הצעיר מקבל בעיקר מסר אחד:

תרבות זה נחמד – אבל נדל"ן חשוב יותר.

וכשחינוך לתרבות מתחלף בחינוך לצריכה,
העיר מאבדת משהו עמוק יותר מהיסטוריה:
היא מאבדת זהות.

ביקורת קשה: חולון נתנה להיסטוריה שלה להימחק

הכאב הגדול הוא לא שהעולם השתנה.
ברור שהשתנה.

הכאב הוא שברגע האמת – חולון לא שמרה על המורשת שלה.
לא הפכה את בתי הקולנוע למרכזי תרבות.
לא שימרה מבנים.
לא הקימה מוזיאון עירוני שיספר את הסיפור הזה.

במקום זה, קיבלנו תוצאה ישראלית מוכרת:

עוד סניף, עוד חנות, עוד בניין משרדים, עוד נדל"ן.
והכול תחת הכותרת: "אין מה לעשות, זה הזמן."

אבל יש מה לעשות.
היו ערים בארץ ובעולם ששימרו אולמות קולנוע והפכו אותם למוקדי תרבות מודרניים.

בחולון – פשוט נתנו לזה למות.

מסך שחור

בתי הקולנוע של פעם כבר לא מקרינים סרטים.
אבל הקירות שלהם, או מה שנשאר מהם, עדיין עומדים –
ומזכירים לתושבים שהיה פה משהו אחר.

היה פה רומנטיקה.
היה פה חום אנושי.
היה פה רחוב עם חיים.

היום נשארו זיכרונות.

והשאלה הגדולה היא:
האם חולון תדע להחזיר לעצמה את התרבות שאיבדה, או שהסיפור הזה יישאר עוד פרק עצוב של עיר ששכחה מי היא הייתה?

רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן