לא מה שראינו, אלא מה שבחרנו לראות

לא מה שראינו, אלא מה שבחרנו לראות

יש רגעים בחיים שבהם שני אנשים עומדים מול אותה מציאות בדיוק, רואים את אותם הדברים, שומעים את אותם הקולות, חווים את אותם האירועים, ובכל זאת יוצאים ממנה עם מסקנות שונות לחלוטין.

אנחנו פוגשים את זה בכל מקום. כהורים, כמחנכים, בזוגיות, בעבודה ובחיים עצמם.

וזה בדיוק הסיפור של פרשת השבוע, פרשת “שלח לך”.

שנים עשר המרגלים יוצאים לתור את הארץ. הם הולכים באותם השבילים, מביטים באותם ההרים, פוגשים את אותם האנשים ורואים את אותן הערים.

אבל כשהם חוזרים, נדמה כאילו ביקרו בשתי ארצות שונות.

עשרה מהם חוזרים עם סיפור של פחד.
שניים מהם , יהושע בן נון וכלב בן יפונה, חוזרים עם סיפור של אמונה ותקווה.

עשרה רואים איום.
שניים רואים הזדמנות.

עשרה רואים את גודל המכשול.
שניים רואים את גודל היכולת להתגבר עליו.

העובדות לא השתנו.
הפרשנות היא שהשתנתה.

בעולם ה-NLP קיים עיקרון מרכזי:
״המפה אינה השטח”.

כל אחד מאיתנו נושא בתוכו מפה פנימית של המציאות. מפה שנבנתה לאורך השנים מאמונות, מחוויות, מפחדים, מתקוות, מהצלחות ומאכזבות.

הבעיה מתחילה כשאנחנו שוכחים שזו רק מפה, לא המציאות עצמה.

המרגלים לא שיקרו.
היו בארץ ערים בצורות.
היו אתגרים.
היו סכנות.

אבל יהושע וכלב הסתכלו על אותה תמונה והבינו שאפשר לראות בה גם משהו אחר.

הם הבינו שאתגר יכול להיות הזדמנות.
שקושי יכול להפוך למנוף לצמיחה.
ושמציאות מורכבת אינה גזירת גורל.

וכאן מתחבר המסר העמוק של פרשת השבוע.
עיצוב הסיפור שאדם מספר לעצמו על העולם.

האם אנחנו רואים בקושי סוף הדרך או תחילתה של התקדמות?

האם אנחנו רואים במכשול סיבה לוותר או הזדמנות לצמוח?

האם אנחנו בוחרים לפעול מתוך פחד או מתוך אמונה?

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו הופכים עם הזמן למציאות שאנו יוצרים.

ונדמה לי שזו לא רק פרשה על מסע לארץ ישראל, זו פרשה על החיים עצמם.

כמה פעמים ילד מקבל ציון נמוך ומחליט שהוא לא מספיק טוב?

כמה פעמים אדם חווה דחייה ומסיק שאינו ראוי?

כמה פעמים אנחנו מוותרים על חלום, לא בגלל המציאות, אלא בגלל הפרשנות שנתנו לה?

במהלך השנים, בתפקידיי הציבוריים ובהתנדבות למען הורים וילדים, פגשתי לא מעט מצבים שנראו בתחילה חסרי מוצא.

פגשתי הורים מיואשים שהפכו לשותפים לדרך.

פגשתי ילדים שהתקשו ומצאו בתוכם כוחות שלא ידעו שקיימים.

ופגשתי קהילות שלמות שהצליחו להשתנות כאשר אנשים בחרו לראות אפשרות במקום ייאוש, תקווה במקום פחד, ועשייה במקום אדישות.

בכל יום אנחנו פוגשים עובדות אבל את המשמעות אנחנו מעניקים להן.

ולפעמים, השינוי הגדול ביותר בחיים אינו מתחיל בשינוי הנסיבות.
הוא מתחיל בשינוי המבט.

בשאלה חדשה.
במחשבה אחרת.
ביכולת לראות מעבר לפחד הראשוני.

אולי זו אחת המתנות הגדולות של פרשת “שלח לך”.

היא מזכירה לנו שלא תמיד נוכל לבחור את המציאות שנפגוש.
אבל תמיד נוכל לבחור כיצד להגיב אליה.
וכיצד לעצב את העתיד שיצמח ממנה.

ואולי זו גם הקריאה של הפרשה עבור כולנו.
לבחור לראות אפשרויות במקום ייאוש.
לבחור באחריות במקום בהאשמות.
לבחור בתקווה במקום בפחד.
כי בסופו של דבר, העתיד שלנו נקבע לא רק על ידי מה שקורה לנו, אלא גם על ידי הסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו עליו.

בת אל בן דוד
יו”ר הנהגת ההורים העירונית חולון

רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן