לא כל ציון מספר את כל הסיפור
השבוע, כשקראתי את פרשת חוקת, מצאתי את עצמי חושבת על בני ובנות י"ב שמסיימים בימים אלה פרק משמעותי בחייהם.
בפרשה אנחנו פוגשים את עם ישראל ברגע של מעבר. ארבעים שנות נדודים במדבר מתקרבות לסיומן. דור אחד מסיים את תפקידו, ודור חדש עומד לצאת לדרך חדשה, מלאה באחריות, באתגרים ובלא מעט סימני שאלה.
דווקא ברגע שבו עם ישראל עומד לפני הכניסה לארץ, משה רבנו חווה את אחד הרגעים המורכבים בחייו. רגע אחד שבו הוא מכה בסלע במקום לדבר אליו.
לאורך השנים תהיתי לא פעם מדוע אנחנו נוטים לתת לרגע אחד להגדיר סיפור שלם.
הרי משה היה גדול המנהיגים. הוא הנהיג עם שלם במשך ארבעים שנה, ובכל זאת רבים זוכרים דווקא את אותו רגע ליד הסלע.
אולי זו אחת הנטיות האנושיות שלנו. לקחת מבחן אחד, טעות אחת או הערה אחת, ולתת להם להגדיר מי אנחנו.
בעולם ה־NLP קיימת הנחת יסוד שאני מאוד מתחברת אליה: "אין כישלון, יש משוב."
כל תוצאה היא הזדמנות ללמוד, לדייק ולהמשיך להתקדם.
עם השנים למדתי שהיכולת שלנו אינה נקבעת רק על ידי כישרון. פעמים רבות היא נבנית מתוך התמדה, תרגול ואמונה.
את השיעור הזה לימדה אותי השנה הבת שלי, הודיה.
במשך שנים מתמטיקה הייתה עקב האכילס שלה.
אני זוכרת שבחטיבה אחת מורה למתמטיקה אמרה לה: "איך את בכלל בכיתה מצוינת? את לא מתאימה לכאן." (למען ההגינות אציין כי המורה כבר אינה חלק מצוות בית הספר).
אני בטוחה שהיא כבר לא זוכרת את המשפט הזה.
אבל ילדים זוכרים.
לפעמים משפט אחד שנאמר בחטף הופך לקול שמלווה אותם שנים.
לשמחתי, בדרך היא פגשה גם אנשים אחרים. את שירלי כנר, את לילך ארחק, מנהלת חטיבת עתידים,מרק בבוט מנהל ה6 שנתי ואת ליאת לוי, המורה למתמטיקה שליוותה אותה במשך שלוש שנים והאמינה בה לאורך כל הדרך.
אנשי חינוך שראו מעבר לציון. שראו את הילדה ולא את המספר. שהאמינו בה גם כשהדרך הייתה קשה.
וגם אני, כאמא, בחרתי להאמין.
להזכיר לה שוב ושוב שציון הוא לא תעודת זהות, ושמבחן לא קובע את ערכו של אדם.
והיא עבדה קשה.
שיעור אחרי שיעור. תרגיל אחרי תרגיל. מבחן אחרי מבחן.
היו רגעים של תסכול, היו ציונים מאכזבים, אבל היא המשיכה.
ובסופו של דבר סיימה עם ציון 92 בחמש יחידות מתמטיקה.
הודיה הצליחה בגלל שהיא בחרה לא לתת לקושי להגדיר אותה.
אולי זה גם המסר של פרשת חוקת.
שאדם אינו טעות אחת.
שאדם אינו ציון אחד.
ושאדם אינו הרגע שבו היה לו קשה.
אנחנו הרבה יותר מזה.
גם בפרשת חוקת אנחנו פוגשים דור שנמצא בין המדבר לארץ המובטחת. הם עדיין לא הגיעו ליעד, אבל הם כבר לא במקום שבו התחילו.
לפעמים דווקא שם מתרחשת הצמיחה האמיתית.
גם בני ובנות י"ב נמצאים היום בדיוק בנקודה הזאת.
הם מסיימים פרק אחד בחייהם וצועדים אל פרק חדש שעדיין לא נכתב.
בעוד זמן קצר רבים מהם ילבשו מדים, יתגייסו לצה"ל, לשירות הלאומי ולמסגרות נוספות שבהן יישאו באחריות גדולה ויהפכו לחלק משמעותי בבניין החברה והמדינה.
ברגעים שבהם יטילו ספק בעצמם, אני מקווה שיזכרו שלא ציון אחד קובע מי הם. לא הערה אחת. ולא אדם אחד שהחליט עבורם מה הם יכולים או לא יכולים להיות.
ובין כל מסיימי ומסיימות י"ב השנה, יש אחת שמרגשת אותי במיוחד.
הודיה, הבת שלי.
לא בגלל ציון כזה או אחר.
אלא בגלל הדרך.
בגלל ההתמדה.
בגלל הבחירה להמשיך גם כשקל יותר לוותר.
להודיה שלי, ולכל מסיימי ומסיימות י"ב בארץ, אני מאחלת שתצאו לדרך עם אמונה בעצמכם.
שתמשיכו ללמוד, לצמוח, לטעות, לקום ולהעז.
ושתזכרו תמיד שהעתיד שלכם לא נקבע על ידי נקודת הפתיחה, אלא על ידי הדרך שתבחרו ללכת בה.
שבת שלום ובהצלחה לכל מסיימי ומסיימות י"ב.
לכו להגשים חלומות, לשבור תקרות זכוכית, לשמור על עצמכם ולחזור הביתה לשלום
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן