זה בסדר לטעות
מתי הפסקנו להאמין שמותר לטעות?
איפשהו בדרך התרגלנו לחשוב שטעות היא כישלון. שאם טעינו, כנראה שלא היינו מספיק טובים. שאנחנו צריכים תמיד לדעת, תמיד להצליח ותמיד להיות צודקים.
אבל החיים לימדו אותי משהו אחר.
אני מסתכלת על הדרך שעברתי ומבינה שלא מעט מהבחירות שלי היו מלוות בחששות. היו החלטות שהתבררו כנכונות והיו כאלה שלא. היו רגעים שאמרתי לעצמי "אולי טעיתי".
היום אני כבר לא מפחדת מהשאלה הזאת.
כי בכל פעם שטעיתי למדתי משהו. לפעמים על האנשים שסביבי, לפעמים על הדרך שבחרתי ובעיקר על עצמי.
פרשת מטות מזכירה לנו לקחת אחריות על המילים ועל המעשים שלנו. אבל אחריות היא לא להיות מושלמים. אחריות היא לדעת לעצור, להודות כשצריך, ללמוד ולהמשיך.
גם בעולם ה־NLP יש הנחת יסוד שאני מאוד אוהבת: אין כישלון, יש משוב.
ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה המשפט הזה נכון. אם אנחנו מוכנים ללמוד מהטעות, היא כבר לא באמת טעות. היא שיעור.
אני חושבת שגם את הילדים שלנו אנחנו צריכים ללמד את זה. לא לפחד לטעות, אלא לפחד לא לנסות. כי מי שלא מנסה לא נכשל, אבל גם לא גדל.
אז אם יש משהו שאני לוקחת איתי מפרשת מטות, הוא לא איך לא לטעות.
אלא איך אני לומדת ,גודלת מהטעות
כי מי שלא טועה לא עושה
שבת שלום
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן