פעם, בראשון לציון, לא היו צריכים אפליקציה כדי לדעת מתי נכנסת השבת. לא היה צריך לחפש בגוגל, לא לבדוק בלוח השנה ולא לשאול את השכנים. היה לנו שעון. שעון עם נשמה, ועם ריאות טובות.
بכל יום שישי, כשהשמש התחילה להנמיך את עצמה מעל גגות המושבה, היה התוקע בשופר מתייצב על מדרגות בית הכנסת הגדול. הוא היה מרים את השופר, נושם עמוק, ותוקע. והקול היה עובר ברחובות, מעל החצרות, בין התריסים, אל המטבחים שבהם הסירים עוד העלו אדים ואל האימהות שעוד הספיקו לצעוק לילד האחרון: "הביתה! שבת נכנסת!".
ממושבה שקטה לעיר של שעוני שמש
ואז, כאילו מישהו לחץ על מתג גדול בשמיים, המושבה הייתה מחליפה הילוך. החנויות נסגרו, הרחובות נרגעו, ואפילו מי שהיה באמצע ויכוח עם השכן היה נאלץ להמתין עד מוצאי שבת כדי לנצח בו. עברו השנים. הממושבה גדלה, הפכה לעיר, הרחובות התארכו, המכוניות התרבו, וגם השבת, כך נדמה, התחילה להזדקק לעזרה טכנולוגית.
והנה, תאמינו או לא, בראשון לציון יש לנו היום אפילו את כיכר שעון השמש! כן, רבותיי, שעון בלי סוללה, בלי מחוגים ובלי צורך להחליף לו את השעה פעמיים בשנה. השמש היא החשמלאי, הצל הוא המחוג, ומי שרוצה לדעת מה השעה צריך רק להסתכל למטה – בתנאי, כמובן, שהשמש משתפת פעולה. לכל מי שמתעניין, ולמי שכבר מזמן לא מרים את הראש מהטלפון, הכיכר המיוחדת הזו ממוקמת ברחוב הנחשול, פינת שדרות משה דיין במערב העיר.
"יש דברים שלא צריך למדוד בדקות"
ואני עומד שם, מביט בשעון האבן, ותוהה: פעם השופר היה מודיע לכל המושבה שהשבת נכנסת ומחבר את כולנו יחד. היום יש לנו כיכר שעון שמש מתקדמת, ובכל זאת אני לא בטוח שכולם יודעים מתי להפסיק לרוץ אחרי הזמן.
אולי כדאי שנעמיד ליד שעון השמש הזה גם שלט קטן וצנוע: "תושבי ראשון היקרים, השבת נכנסת. הניחו לרגע את השעון, את הטלפון ואת הדאגות. יש דברים שלא צריך למדוד בדקות". כי בסופו של דבר, שעונים מראים לנו רק מה השעה – אבל רק הזיכרונות מספרים לנו איזה זמן יפה היה לנו כאן.
רוצים להיות מחוברים לחדשות המקומיות בווטסאפ ולקבל את החדשות לנייד: לחצו כאן